"המילים הטובות", סרטו החדש של שמי זרחין, הוא יצירת מופת קולנועית

מעלות רבות לקולנוע הישראלי העכשווי: הוא קולח, עדכני ומצליח, ואולם, חיסרון אחד בולט יש בו: הוא נטול עבר. בשעה שבתי הקולנוע מוצפים בסרטי קולנוע אמריקאיים ואירופיים הנוטלים את הצופה בידו ומובילים אותו לביקור במחוזות העבר, נרתעים יוצרי הקולנוע המקומיים ואינם מפנים את עדשת המצלמה לאחור, מפחד פן תהפוך לנציב מלח. התוצאה היא שבארץ כמעט שלא מופקים סרטים שעלילתם כרוכה בשחזור תקופה שאינה כלולה בטווח זיכרונו האישי של היוצר.

 

תופעה זו מגבילה מאוד את אופק היצירה המקומי. ההתמקדות בהווה על פגמיו וויתור על נבירה בשורשים האחראיים לפגמים אלה הופכים את הקולנוע לשווה ערך לרופא המתגאה באיכות תצלומי הרנטגן שהפיק אך מתקשה להעניק להם פשר בשל התעלמותו העקרונית מן ההיסטוריה הרפואית של הפציינט.

 

נדרשת חשיבה נוספת על הסיבות להדחקה המתמשכת של העבר ועל הטראומות הלאומיות הקולקטיביות שמעשה שחזורן הקולנועי נתפס עדיין כמאיים. בינתיים, אפשר להסתפק במילים טובות על "המילים הטובות", יצירת מופת קולנועית הסודקת את הטאבו הזה הנוגע למבט הקולנועי לאחור, שנכונותה להתבונן בו בפוקוס, תוך בחינת משמעותו להווה, היא רק אחת ממעלותיה המרובות.

 

קריאה נוספת: על סרטו הקודם של זרחין, "העולם מצחיק"

 

בחזרה לליל הסדר

 

"המילים הטובות" הוא סרט מסע, ובדומה לסרטי מסע טובים, מתנהל המסע בשני מישורים – החוצה ופנימה. המסע הכפול יוצא לדרכו ברגע של טלטול נפשי: דורונה, הציר המרכזי במשפחה גיבורת הסרט, עוזבת את בעלה אחרי עוד ניסיון לא מוצלח להיכנס להיריון. האימהות הבלתי ממומשת משיבה את דורונה אל בית אמה ואל מצב טרום התבגרותי. העולם שפעם הבטיח רק טוב לא קיים, ובמצב אשמים שניים: אביה של דורונה, שעזב את בית אמה, והאב שבשמים, שעזב את ביתו שבעולם התחתון. שניהם לא שעו לתחינות בתם, ועל שניהם היא מכריזה חרם.

 

כצפוי, הניסיון לשוב אל הרחם לא ממש מצליח. שלדים מתחילים לצאת מהארון המשפחתי וסודות ושקרים אימהיים מערערים את קירות עיר המקלט הירושלמית. דורונה ושני אחיה שי ונתנאל מבינים אט אט כי הדרך היחידה לשקם את בית ילדותם, המקום שממנו באו, היא באמצעות בדיקת מחודשת של יסודותיו. לשם כך יהיה עליהם לעזוב את הבית ולנסוע מעבר לים, אל המקום שהיה מקור אושרה הקדום של האם, אל הזהות שטיפחה קודם העלייה לארץ ואותה שימרה, במסתרים, גם אחרי הגעתה לכאן.

 

מתוך הסרט. כולם חכמים, תמים ויודעים לשאול

 

אין זה מפתיע שאת מפת מסעם של בני המשפחה, חכמים ותמים ויודעים לשאול, מתווה מאחורי המצלמה הבמאי שמי זרחין. את הטריטוריה הוא כבר מכיר. גם במרכז סרטו הראשון "לילסדה", מ-1995, הוצבה שמיכת טלאים משפחתית שעמדה בפני סכנת פרימה, וגם שם נדרשה שיבה אל העבר כדי לתקן את ההווה.

 

"ב"לילסדה" היה זה העבר הלאומי, ושיאו של הסרט שהתרחש במהלך ליל הסדר חייב את הגיבורים לבחון את יחסם למיתוסים המסורתיים והמשפחתיים, שבלעדיהם לא ייכון סדר משפחתי בפסח או בכלל. גיבורי הסרט ההוא נשאו גם הם את השמות דורונה, שי ונתנאל, ושמותיהם מרובי החסד עמדו בניגוד גמור לאופיין של הדמויות שנשאו אותם. הילדים של חורף 95' שורטטו כדמויות המרוכזות בעצמן בלבד, המטפחות תחושת קורבנות תמידית, ובשל תכונותיהן אלה, מובילות את הבית אל חורבנו המתבקש.

 

קריאה נוספת: יובל ריבלין חושב ש"לילסדה" היה הייצוג הקולנועי הטוב ביותר של ליל הסדר

 

יצירת העצמי

 

המפגש המחודש עם שמות הילדים המוכרים ב"המילים הטובות" (הכוללים גם את שמות ההורים מ"לילסדה" – יונה ומיכאל - וקרוב משפחה נוסף העונה לשם "יזהר" שלנוכחותו הנפקדת נועד בסרט החדש תפקיד מרכזי) מעורר את השאלה: האם הפעם ינסו דורונה, שי ונתנאל להעפיל אל רום שמותיהם? האם הפעם יצליחו בני הבית לקשור מבטים ולהיות לרקמה משפחתית אחת חיה? ההצלחה תלויה ביכולתם להמיר את המילים הפוצעות במילים טובות ומנחמות, בהשלמה עם עברם המשפחתי, אך בעיקר, בנכונותם לעצב באופן אקטיבי את זהותם העכשווית.

 

סרט זה של שמי זרחין שונה מקודמיו בכך שגיבוריו אינם עוסקים ביצירה חיצונית. בשונה משלומי, חובב השירה והבישול מ"הכוכבים של שלומי", ובשנה מגיבורי "אביבה אהובתי" ו"העולם מצחיק", העוסקים בכתיבה, האנרגיה היצירתית של דורונה, שי, נתנאל, מיכאל ויונה ב"המילים הטובות" אינה מוקדשת לבריאת עולמות אמנותיים. יש להם משימה יצירתית חשובה יותר: הם עסוקים בלברוא את עצמם.

 

במהלך מסעם אל מעבר לים יתקרבו הגיבורים זה לזה ולעצמם רק כדי לגלות שעצמיות זו היא עניין הנתון לבחירה ולעיצוב. האוצר הממתין מתחת לגשרי הסיין הינו הידיעה שזהותנו אינה קבועה מראש, ולכל אדם ניתנה האפשרות לבחור מה הוא נוטל מירושת העבר והיכן ישבץ את ירושתו בפסיפס ההווה.

 

רק כשמצליחים הגיבורים להבקיע את חומות בדידותם האינדיבידואלית ומסוגלים להישיר מבט אל הדור הקודם ועלילותיו, הם מגלים את כוחו המשחרר. הם מבינים, וגם אנחנו, שכל משפחה היא יצירה שאינה נגמרת, שעל כל בית ועל כל אדם תלוי שלט שעליו כתוב "זהירות, כאן בונים". ברגעיו היפים של הסרט, מגלים גיבוריו כי יש להם יכולת להיות גם בני משפחה וגם עצמאיים, גם דתיים גם חילוניים, גם יהודים גם ישראלים, גם סטרייטים וגם לא. ברגעיו היפים של המסע הפנימי והחיצוני הם מרשים לעצמם לנוח ומגלים "מה יפתה, מה ארכה, מה קשתה הדרך".

 

את "המילים הטובות" כדאי מאוד לראות, ואולי יותר מפעם אחת. כבר מזמן לא נראה פה סרט השוזר במיומנות כזו בין העבר להווה, בין הפרטי לכללי, בין המשפחתי לאלוהי ("אתם יודעים איך היא קוראת לאלוהים?", מעיד נתנאל על אשתו במשפט החמוד והעמוק של הסרט, "היא קוראת לו 'אבאל'ה', ולי היא קוראת 'מאמי'"). זהו סרט שראשיתו אובדן ועקרות וסופו תקווה גדולה. זהו סרט המתאר מסע המתחיל ומסתיים בבית ירושלמי אחד, עובר דרך בית נוסף ושני בתי חולים ומניח את גיבוריו ואותנו בסוף הדרך עם ארבעה בתים וגעגוע.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6