עלייתה השמימה של עורכת הספרות

אלחנן ניר
02.06.15

רצה הגורל וויסלבה שימבורסקה, כנראה המשוררת האהובה בעולם, היתה צריכה גם להתפרנס בימי חייה. לשם כך שימשה עורכת ספרות, המשיבה את פניהם של עשרות פרחי כתיבה ריקם, ואנחנו זכינו עקב כך בספר שחושף את מנגנוני עבודת העריכה. אלחנן ניר, בעצמו עורך ספרותי, ממליץ

מספיק לומר שימבורסקה, וההמונים רצים וקונים. והפעם דווקא הצדק עם ההמונים. כי ויסלבה שימבורסקה היא לא רק כלת פרס נובל לשירה והמשוררת המוכרת ביותר בעולם היום; היא גם המשוררת האהובה ביותר. כי היא חדה ודוקרת ולא נושאת פנים, לא לעצמה ולא לזולתה, והיא נוגעת בנושאים הגדולים ביותר, אך דרך הפריזמה של הקטן, הפרוזאי, המקומי והלכאורה-שולי ביותר. ואלו הרכיבים, וכנראה שאין בילתם, שמהם רוקחים שירה.

 


עטיפת הספר

 

אבל מה לעשות שאי אפשר לחיות משירה. הילדים רק התעוררו בבוקר וכבר שואגים לקורנפלקס ואחר הצהריים הם רוצים ללכת לחוג ובימים החמים הללו גם לאכול ארטיק. בקיצור, צריך לעבוד במשהו. אז שימבורסקה עבדה בעריכה בכתב עת וקיבלה לידיה יצירות ספרותיות רבות, בעיקר יצירות ביכורים. היא נדרשה להכריע מה מתוכן ראוי לפרסום ומה – וזה תמיד הרוב הגדול – אינו ראוי. והיא, כמה נחמד מצדה, השיבה בסבלנות מעוררת השתאות לכל אחד מן הכותבים תשובה חדה, ובעיקר מלמדת, וניסתה לכוון את הזיקה לכתיבה שהיתה קיימת אצל הכותבים (שחלקם, יש להודות, לקו בגרפומניה מצויה) לכתיבת מכתבים, יומן או חרוזים לאירועים משפחתיים ולהניח את הכתיבה הספרותית עצמה לאחרים.

 

כעורך מוסף ספרותי-שבועי, אני חייב להודות שהחוויה, ברוב המקרים, איננה פשוטה או נעימה. שכן, מהו בפועל תפקידו של עורך? לומר לרוב האנשים ששולחים אליו מפרי עטם את המילה הלא נעימה בעליל: לא. כי אין אדם בזה העולם ששומע את המילה הזאת, שרואה את המילה הזאת – וזורם איתה. אין. ולרוב ה"לא" גורר תגובה. למשל, "למה לא?", והעורך צריך להסביר את עצמו, להתפתל, לקחת בלית ברירה את גלגל הקורקטיות לידיו ולדעת שלעולם דבריו לא יניחו את הדעת, לא ינחמו מול מילה אחת קטנה – לא.

 

חונכת קשוחה ופסקנית

 

כעת, יותר מעשור אחרי פטירתה של שימבורסקה, רואה אור "דואר ספרותי" (תרגום: רפי וייכרט, הוצאת חרגול-מודן) - אוסף מכתבי התגובה הצולפים והלא-מרחמים-בעליל של שימבורסקה לפרחי הכתיבה השולחים אליה מפרי עטם. זהו ספר שיש לו נגיעה לכל כותב ולכל אדם שמילים עדיין מהלכות עליו קסם, אבל לא פחות מכך – ספר שמנכיח את עמדת העורך, עמדה שלרוב אינה נוחה או פשוטה. עמדה שלמביט מן הצד גם אין סיבה לאהוד ולהעריך אותה.

 

בשל הקרבה המקצועית שלי לעיסוקה של שימבורסקה, לקחתי את הספר בציפייה שהיא תעזור לי ללמוד מגישתה לתמהיל המורכב של כותבים ומילים, ציפיות ומציאות, וכרגיל עם שימבורסקה – לא התאכזבתי.

 

נ

 


שימבורסקה (תצלום: Kmarius)

נמעני תגובותיה של שימבורסקה הם כותבים חובבים שלו רק היו שומעים לה, לא היינו שומעים עליהם. ואכן, יש להניח שלא שמענו עליהם. אבל בזכותם הרווחנו את הספר הזה, שאיננו מדריך לכותב המתחיל הכולל הוראות הפעלה מדויקות, אלא כעין מפגש עם חונכת המצליחה בדרכה השנונה והמשועשעת ומלאת ההומור לכוון נכונה את יצר כתיבה. אני מזכיר את השנינות והשעשוע וההומור כי לולא אלו, הכתיבה, כמו כל שאר האמנויות, נעשית אובססיבית למי שקשה להתיידד איתה ולהיכנס בשעריה.

 

 

אבל יחד עם הרוח הקלילה, שימבורסקה היא חונכת קשוחה ופסקנית הדואגת להזכיר לכותבים המתחילים כי הם פועלים בתוך מסורת עתיקה של ספרות שיש בה כללים וחוקים ומומלץ גם להכיר את שנכתב בעבר בטרם ינסו להוסיף את ספריהם שלהם למדפים. תוך כדי שקראתי את מכתבי התשובות המכונסים בספר זה, ראיתי לנגד עיניי את הכותב החובבן אי שם בפולין מקבל אליו את אגרתה המושחזת ואת הרגע שבו הוא חש את החץ מפלח את לבו. אבל האמת היא שהחץ הזה נכנס בכל אדם כותב המבקש לכתוב דבר בעל משמעות ויודע עד כמה הוא מרבה לזייף בכך ולעטוף אותו בעטיפות רבות ומיותרות.

 

כעת אביא מעין לקט של מכתביה של שימבורסקה, לקט שבעיניי מייצג את הספר הזה, אבל בשום אופן לא פוטר מקריאה של כולו. היא כותבת בישירות, ולא פעם דוקרת בלי כל הכנה מראש:

 

"נאמר משהו מזעזע: גברתי אדם תמים וטוב לב מכדי לכתוב היטב. בתהומותיו של הסופר המוכשר סוערים כל מיני שדים. ואפילו אם הם רדומים בו (או אמורים להיות רדומים) לפני הכתיבה ואחריה, בזמן הכתיבה הם מנהלים חיים ערניים. בלי עזרתם הסופר לא היה מסוגל להזדהות עם כל החוויות המסובכות של דמויותיו. 'שום דבר אנושי אינו זר לי' – אוח, מאחורי העיקרון הזה לא מסתתרות קורות חייהם של קדושים מנומסים. בהוקרה".

 

"והנה הפצרתה בכותב צעיר שלא יפסיק את לימודי הרפואה שהוא לומד, עבור השירה, שירה שהיא בסך הכל סבירה. סבירה, אך לא יותר מכך"

 

"אנחנו מודאגים מאוד כשיוצר מתחיל, שמצליח לשתול באיזשהו כתב עת את שירו הראשון, נוטש את הלימודים שהחל בהם ומחליט לחיות מכאן ואילך מן השירה ולמענה. התוצאה העיקרית היא שהשנה אובדת לבלי שוב, והשירים הבאים שוכבים במשך חודשים במערכות, מחכים – במקרה הטוב – לתורם בטורי השבועונים. בדרך אבהית אנו ממליצים לאדוני לחכוך בדעתו, בעיקר משום שעד כה השירים רק סבירים, וביצירות כאלה, כידוע, מכוסים קירותיו של גיהינום המשוררים. וחוץ מזה לעזוב מה, את הרפואה? המקצוע שרכש פרידריך שילר?".

 

אז רגע לפני השינה, קחו אליכם את חדוות כתיבתה של שימבורסקה ואל תחששו לתת לה להיות המלאך האומר לכם "גדל", אבל תחששו מעט יותר אם אתם רוצים להיות עורכי ספרות. שנו על זה לילה.

* אלחנן ניר הוא ר"מ בישיבת שיח יצחק ועורך מוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון"

 

 

ענר שלו מספר על אהבתו ליצירה האולטימטיבית של קפקא: יומניו

 

סמי ברדוגו על הספר שבו איטאלו קאלווינו חושף את סודות הספרות

 

עדי שורק על המחזאי שהבליח משולי מסתו של ולטר בנימין

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

עוד בבית אבי חי