מי שמכיר את כתבי קפקא, אך לא את מכתביו, לא יוכל לשער שהוא כתב את השורות הללו

1. בגנות הדיסקליימר

הספרות שבשולי הספרות מרתקת לעתים אף יותר מן הספרות הקאנונית, כפי ששבילים צדדיים, מפותלים, כמעט נטושים, מרתקים לרוב יותר מאוטוסטרדות. טקסטים שנכתבים לקורא אחד ויחיד (מכתבים למשל), או אולי לשום קורא (כמו יומנים), משוחררים מן היומרה של כתיבה להמונים, ולעתים גם מן היומרה של ההמצאה, הבריאה של עולמות בדיוניים.

 

הספרות בראשיתה נחשבה לסוג של מִימֶזִיס – חיקוי או עיבוד של מציאות חוץ-טקסטואלית. בהמשך הודגש דווקא הממד האוטונומי של הטקסט הספרותי, שבורא עולם חדש ואינו מעתיק עולם קיים. ואכן, סופרים בימינו מרבים להתגאות בדמיון ובכוח ההמצאה שלהם. אבל יש גם יוצרים, כדויד גרוסמן למשל, שטענו באומץ שסופרים הם בעצם חסרי דמיון. וישנה גם האמרה, שהבנאליות שלה אינה בהכרח סותרת את אמיתותה, שהמציאות עולה על כל דמיון. אם כך, לשם מה צריך בדיון?

 

גם טקסטים קאנוניים שואבים לעתים חלק מכוחם מהטיעון המובלע בהם (שאנו יכולים לקבל או לדחות) שהם אינם בדיוניים: התנ"ך למשל. או אפילו האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס. ואם נקפוץ אלפי שנים קדימה, אל תחום הקולנוע, הרגע החזק ביותר בסרטו של סטיבן שפילברג "רשימת שינדלר" הוא הרגע המסיים, הקופץ משחור-לבן לצבע ומציג ניצולים אמיתיים שחבים את חייהם לאוסקר שינדלר האמיתי. אפילו "פארגו" של האחים כהן מתחזק באמצעות הכיתוב (המבוסס או לא) שהסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים ורק שמות הדמויות שונו כדי להגן על פרטיותן.

 

ספרו של קורט וונגוט, "בית מטבחיים 5", העוסק בהשמדת דרזדן בידי בנות הברית בסיום מלחמת העולם השנייה, מתחיל בפסקה הבלתי נשכחת: "זה הכל קרה, פחות או יותר. קטעי המלחמה, מכל מקום, הם די אמיתיים. איש אחד שהכרתי באמת נורה בדרזדן כי לקח קנקן תה שלא היה שלו. איש אחר שהכרתי באמת איים לחסל את אויביו האישיים באמצעות מתנקשים שישכור אחרי המלחמה. וכולי".

 

 

עטיפת הספר בהוצאת שוקן

 

אחרי חשיפה ליצירות כאלה, נמאס קצת למצוא כמעט בכל יצירה ספרותית בת זמננו את הדיסקליימר הסטנדרטי: "כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר(ת), וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בלבד". זהו דיסקליימר שמיטיב לשלב רברבנות עם פחדנות. מצד אחד הוא אומר: תראו כמה גדול כוח ההמצאה שלי. אני בורא עולמות עשירים ודמויות מורכבות יש מאין. כמעט כמו אלוהים. ומצד שני הוא בבחינת אמצעי הסתרה והכחשה: הספר הזה לא עוסק בי בכלל, לא בחיי, לא במאוויי, אפילו לא באנשים שאני מכיר. הדיסקליימר מנסה לנתק את היצירה מהחשיפה. ללכת עם ולהרגיש בלי. או להפך.

 

אולי לכן נמשכתי תמיד לז'אנרים בלי דיסקליימר - יומנים, מכתבים, אוטוביוגרפיות; ספרות שבשולי הספרות. כשסופר אומר במשפט הראשון "זה לא אני", הוא קצת מאבד אותי. ועם זאת, אפילו הספר האוטוביוגרפי ביותר שלי, "אמא", מתחיל בדיסקליימר. וזה אולי המשפט היחיד הדמיוני בו.

 

2.  לבד בירושלים

בגיל 18, אחרי סיום לימודי התיכון בכפר סבא, עברתי מבית ברל לירושלים ללמוד מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. עד אז חייתי עם הוריי ואחותי. בירושלים הייתי לגמרי לבד. לא משפחה. לא חברים. אפילו לא פסנתר.

 

הייתי שיכור מהבדידות הפתאומית. החברים היחידים שלי היו הספרים. לא הייתי זקוק לכלום פרט לספרים, או לפחות כך חשבתי באותה שנה ראשונה בירושלים. אני שונא לקום מוקדם, ובכל זאת הייתי קם בחמש בבוקר כדי לגמוע את "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. הוקסמתי מחלומותיו של דקרט, מפשר החלומות של פרויד, מקירקגור, מבורחס, ובעיקר מקפקא.

 

סיפורים שונים של קפקא כבר קראתי קודם לכן, אבל היומנים והמכתבים שלו היו חדשים לי. הם היו כמו סם ממכר. במיוחד התמכרתי למכתבים של קפקא למילנה יסנסקה, דמות שריתקה אותי בפני עצמה, מעבר להקשר הקפקאי. כמו קפקא, חייתה גם מילנה בצלו של אב כוחני ודומיננטי. אלא שהתגובות של קפקא ומילנה לצל הזה היו הפוכות. קפקא נכנע לאביו, היה רדוף תחושת אימה וברח מן החיים במובנים רבים, ואילו מילנה מרדה באביה והיתה אמיצה, נדיבה ותאבת חיים עד יומה האחרון.  

 

קראתי את המכתבים למילנה בעיפרון, כאילו אני כותב אותם. סימנתי קטעים שנגעו בי במיוחד. למשל קטעים טוטליים, מתמסרים לגמרי, שהם כה נדירים בכתיבתו של קפקא: "היפים במכתבייך (וזה אומר הרבה, שהרי כולם, כמעט בכל שורה, הם הדבר היפה ביותר שקרה לי בחיי) הם אלה שבהם את מצדיקה את ה'פחד' שלי ובו בזמן את מנסה להסביר שאין לי צורך לפחד.

 

"מאחר שאני אוהב אותך (ואני אוהב אותך, קשת-תפיסה שכמותך, כמו שהים אוהב חלוק אבן זעיר שעל קרקעיתו, בדיוק כך מציפה אותך האהבה שלי – והלוואי שאהיה גם אני חלוק אבן אצלך, אם השמים יאפשרו זאת), אני אוהב את העולם כולו, וזה כולל גם את הכתף השמאלית שלך.

 

"או שהעולם קטן כל כך, או ששנינו ענקים, כי ביחד אנחנו ממלאים אותו לגמרי".

 

 

פרנץ קפקא. המכתבים הם אנטיתזה לרומאנים

 

מי שמכיר את כתבי קפקא, אך לא את מכתביו, וגם מי שמכיר את מכתביו, אך לא את מכתביו למילנה, לא יוכל לשער שקפקא כתב את השורות הללו. אין כאן כלום מהיובש הקפקאי, מהסגנון המשפטי החמור, מהאמביוולנטיות הנצחית, מהפלפול התלמודי, מהאימה.

 

אבל בהמשך ההתכתבות ביניהם מופיעים גם האימה, הפסימיות הקודרת, ה"לעולם לא":

 

"למה מילנה את כותבת על העתיד המשותף, הרי הוא לא יהיה לעולם, ואולי דווקא בגלל זה את כותבת עליו?

 

"יש מעט דברים בטוחים, אבל זה אחד מהם, שלעולם לא נחיה ביחד, בדירה משותפת, גוף אל גוף, לא נשב אל שולחן משותף, לעולם לא, לא נחיה אפילו באותה עיר".

 

מוטיב האי אפשר, שהוא לדעתי המוטיב המרכזי ביצירת קפקא (אי אפשר להיכנס אל שער החוק למרות שהוא נועד במיוחד לנו; אי אפשר להגיע לכפר הסמוך גם במהלך חיים שלמים; דבר הקיסר לעולם לא יגיע אלינו), משתלט בסופו של דבר גם על המכתבים למילנה. וכשזה קורה, פורץ כעס גדול על המכתבים עצמם, על תהליך ההתכתבות:

 

"והרי המכתבים האלה הם רק עינוי, הם נולדו מייסורים, ייסורים חשוכי מרפא, הם גורמים רק ייסורים, חשוכי מרפא, לשם מה זה נחוץ.

    

"כל האסון של חיי, אפשר לומר – ואיני מבקש להתלונן פה אלא לקבוע עובדה מאלפת באופן כללי – בא ממכתבים, או מהאפשרות לכתוב מכתבים. בני אדם לא בגדו בי כמעט אף פעם, אבל מכתבים בגדו בי תמיד.

 

"איך בכלל נולד הרעיון שבני האדם יכולים להתרועע זה עם זה במכתבים! אפשר לחשוב על אדם רחוק ולגעת באדם קרוב, כל השאר הוא למעלה מכוח אנוש".

 

המילים, שהן לכאורה אמצעי ליצירת קשר, נעשות, לפי קפקא, אמצעי למניעת קשר. אמצעי מניעה יעיל מאין כמוהו. המכתבים של קפקא הנציחו את בדידותו. אולי לכן בלעתי אותם בשקיקה כה רבה בשנותיי הבודדות כסטודנט בירושלים.

 

3.  מכתבים ממילנה

לימים קראתי קובצי מכתבים רבים נוספים. מכתביו של גוסטב פלובר ללואיז קולה; ההתכתבות של לו סלומה עם זיגמונד פרויד; חילופי המכתבים בין אנאיס נין להנרי מילר. מכולם הוקסמתי. פלובר של לואיז קולה נראה לי נסבל הרבה יותר מפלובר של מאדאם בובארי, השופע שנינות וסרקזם עד כדי ניתוק מהדמויות.

 

המשיכה הזאת למכתבים אולי גרמה לכך שאחד מספריי – "החומר האפל" – הוא בחלקו רומן מכתבים. אבל שם האישה היא הכותבת, ומכתבי הגבר אינם מופיעים, אלא בעקיפין, בציטוטים נדירים או בתגובות. אולי זה גם ביטוי לתשוקה לקרוא את המכתבים ממילנה וביטוי לכעס על כך שהמכתבים של מילנה לקפקא לא נשמרו ולתהייה מי השמיד אותם ולמה.

 

מילנה לא היתה יהודייה אבל התנגדה לנאצים ואף ענדה טלאי צהוב כאות הזדהות עם יהודי פראג. היא מתה ב-1944 במחנה הריכוז ראוונסבריק שבצפון גרמניה.

 

מילנה שמרה שנים רבות על מכתביו של קפקא ומסרה אותם ב-1939 לידידה וילי האז.  כך הבטיחה את הישרדותם. מצד שני, איש לא טרח להבטיח את הישרדותם של מכתביה לקפקא. כתביו של קפקא שרדו, למרות שציווה לשרפם, אבל הדבר היפה ביותר שקרה לקפקא בחייו (כפי שהגדיר את המכתבים ממילנה) לא שרד ואין לאיש מושג עליו.

החוג הספרותי - קריאת רשות

 

 

לקריאת שאר הכתבות בסדרה:

 

סמי ברדוגו על הספר שבו איטאלו קאלווינו חושף את סודות הספרות

 

מיכל זמיר על ספר חד פעמי מאת סופרת אנונימית, עלומת-שם

 

עדי שורק על המחזאי שהבליח משולי מסתו של ולטר בנימין

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6