"יצרנו סטרט אפ של שמיטה": ראיון עם אוצר התערוכה "מה שבע"

בתערוכה ״מה שבע?״, שתיפתח בארבעה בפברואר בבית אבי חי, מציגים כ-20 יוצרות ויוצרים את פרשנויותיהם המגוונות למונח השמיטה. העבודות מביאות לידי ביטוי את הרקע השונה שממנו מגיעים היוצרים, ואת הרלוונטיוּת שכל אחד מהם מייחס למושג בימינו: בין אם באופן מושגי, מופשט, ובין אם באופן קונקרטי, כרעיון פוליטי-כלכלי המאתגר את הסדר החברתי הקיים. שוחחנו עם אוצר התערוכה, המעצב הגרפי יוסי למל, על הרעיון העומד מאחוריה ועל התוצרים מעוררי המחשבה.

הפירוש של תמיר שפר לשמיטה

בדימויים המופיעים בתערוכה ניכרות פרשנויות שונות מאוד למונח שמיטה. כיצד נבחרו האמנים המציגים, שהגיעו מרקעים מגוונים מאוד מבחינת היחס שלהם לדת ולהלכה?

״בבחירת האמנים המציגים הלכתי במכוון על מנעד רחב, ממש מקצה לקצה. יש בתערוכה אמנים שלפחות בעברם היו מחוברים למסורת, יש חילונים מוצהרים, ויש את הטווח שבין לבין. זה מה שהיה מרתק בעבודה עם קשת רחבה, גם במובן של הגישה למסורת ולתרבות וגם במובן של העמדה הפוליטית.

"לא עניין אותי להתייחס לדברים כמובנים מאליהם – למשל לרעיון ששנת שמיטה מתכתבת עם המספר שבע. חיכיתי להפתעות, כי אחרת זה לא מעניין. זה מה שמרתק בתהליך הזה. והקו המנחה של בחירת האמנים היה לא מיינסטרימי. לכאורה, המבחר נראה אקלקטי אבל יש פה קו: בין דתיות לחילוניות, כמו גם בין המובן מאליו ל'נעלם מאליו', אולי".

העבודות נוצרו לאחר תהליך למידה אינטנסיבי של מושג השמיטה שהאמנים לקחו בו חלק. כיצד הרגשת שאותה למידה מחלחלת אל העבודות בסופו של דבר?

"מה שבעיניי היה מופלא, זה קודם כל הסדנה, שנמשכה יומיים, ושיצרנו בה סטארט אפ של שמיטה – הצתה של נושא, שלכאורה לא רלוונטי כהוא זה לחלק גדול מהמשתתפים, אבל להפתעתי, כשפניתי, כולם הסכימו ורצו ללמוד. הגיעו אנשים שגדלו בקיבוץ ואנשים שאין להם שום נגיעה לנושא מהסוג הזה, ואפילו לא בנושאים דתיים יותר פופולריים.

יוסי למל. חיכיתי להפתעות (צילום: ישראל כהן)

"הסדנה כללה גם פעילות גופנית ממש, שהמחישה לנו את נושא השמיטה ברמה הפיזית שלו, בצורה שפותחת צוהר לחשיבה מחוץ לקופסה; לא סתם שמיטה כאוסף חוקים יבשים ומונחים כמו עציץ נקוב, שחלק גדול מהמשתתפים נחשפו אליהם בפעם הראשונה. עניין אותנו לגעת בנושא הזה לא ברמה ההלכתית הקרה, אלא ברמה הפיזית האנושית".

מהו טווח הפרשנויות של המושג שאתה מאתר בעבודות שהתקבלו בסופו של דבר?

"מאוד גדול. מצדו האחד יש התייחסות ישירה לטקסט והליכה איתו, בצורה שהיא גם מפתיעה. מן הצד השני, יש גם גישה פוליטית נטו, שרלוונטית לעכשיו, למצב שלנו עם האדמה. זו גישה ששואלת שאלות כמו 'למי שייכת האדמה בכלל?'. או שאלות שעוסקות בשוויון – כי גם השמיטה מדברת על שוויון – ושואלות האם יש פה שוויון.

"עבודות כמו הכרזה של אמנון אילוז מתייחסות לאדמה כאקט נדל"ני פיננסי. הוא מדבר מדם לבו על דברים שהם ממש רלוונטיים, כמו חוק מע״מ אפס זצוק״ל. תהליך העבודה איתו היה מעניין, מאחר שבתחילה הוא פנה לכיוונים של מחאה פוליטית פרסונלית שפחות משתלבת כאן, אבל כן נלחמתי על זכותו להביע את דעתו בנושא הרלוונטי הזה. בכרזות אחרות הרלוונטיות לעכשיו היא יותר אמורפית".

לקריאת הביקורת של יותם יזעאלי על התערוכה

הדי.אן.איי של ה-7

גם ניכרים הבדלים משמעותיים בשפה החזותית שבה הכרזות משתמשות. יש כרזות כמו זו של אבירם מאיר, בה מופיעות דמויות של חיילים בשדה תחת הכותרת ״ושבתה הארץ״, בהן המסר הוא יותר קל לפענוח, כביכול. לצדן יש כרזות כמו זו של אברהם קורנפלד, שמציג לנו דימוי של האות שי"ן שעברה מטאמורפוזה, וזה דימוי מופשט הרבה יותר, שיכול ללכת לכיוונים שונים בפרשנות של הצופה.

"כן, אלו ממש דיסציפלינות שונות. לי היה חשוב לשמור על חופש מוחלט בבחירה של צורה ותוכן וצבע. יש שפנו לטכניקות של אורנמנטיקה (עיטורים) ויש שפנו לקונספט נטו. אמנם אני בא מעולם הקונספטים אבל אני לא פוסל לרגע את האפשרות להביע רעיונות באמצעות אורנמנטיקה, באמצעות צורניות מסוימת.

"בכרזה של אברהם למשל יש עומקים שמגיעים עם הצורה. זו העבודה הראשונה שקיבלתי לאחר הסדנה, והתאהבתי בה מיד, כי היא נורא פשוטה ולפשטות יש כוח מידי, כמעט מאגי. הוא יצר אייקון, שזו מילה דתית. אפשר לקחת את האדם מהדת אבל אי אפשר לקחת את הדת מהאדם ולאברהם יש דפוס שמוטבע בתוכו (קורנפלד הוא חרדי לשעבר). הדבר הראשון שעשיתי זה לספור כמה עלים יש לאות ש׳ בכרזה, לוודא שיש שבע. ה-שי"ן היא 'שנה', 'שמיטה', 'שבע'. הצורה מהדהדת צמיחה ותפילין. ממש רואים את הדברים האלו. וזה כולה צורה אחת של אות, זה כל כך בסיסי, זה ברמת די-אן-איי. הוא יצר את הדי-אן-איי של השבע, וזה חיבר אותי מיד.

להתכתב עם הפנתרים השחורים. כרזה של איתם טובול

"בצד השני של הפרשנות האפשרית יש את הכרזה של דרור צונץ שהיא לגמרי במקום של הקונספט, שאומר: השמיטה זה הפסקה, והוא מייצג אותה על ידי דימוי של מפסק.

"העבודה של נדב ברקן, למשל, משלבת אסתטיקה גבוהה עם פשטות. כשמביטים בה ברור לנו שיש לפנינו טרקטור שעוצר מלכת ועניים שבאים ואוספים. זה תרגום כמעט אחד לאחד של מושג השמיטה, אבל בצורה מאוד מרעננת ועכשווית מחד ונוסטלגית מאידך. הוא משלב כרזה של הקרן הקיימת עם טאצ׳ של שבוע שעבר. בכך הוא מקיים התכתבות היסטורית וחיבור אמיתי לאדמה, אבל עם ניחוח מאוד עכשווי".

לי בלטו עבודותיה של קרן שפילשר, שעשויות בטכניקה שונה מאוד: איור, קומיקס כמעט, של דמויות איקוניות מאגדות ומסיפורים של גיבורי-על, לצד משפטים כמו ״כל העולם כולו גשר צר מאוד״ מתורגמים לאנגלית.

"השמיטה היא שינוי, וקרן שפילשר הלכה על המוטיב של המטאמורפוזה. מרגע שקיבלתי את נוסחת היסוד הזאת, הרבה יותר קל לי לזרום עם העבודות שלה, להתפעל מהאינטרפרטציה שלה ומהתרגום הכל כך מיוחד שהוא גם רלוונטי לנושא ונועז. אתה חייב להשתנות, כל שבע שנים: כיפה אדומה הופכת לזאב ושלגיה למכשפה ולהיפך. זו סדרה שהקונספט שלה יכול להימשך כל החיים כי הוא אינסופי. היא יצרה שפה וזה מה שאהבתי בעבודה שלה. היא הלכה צעד אחד קדימה, אל עבר חשיבה מאוד מקורית ולא קונבנציונלית.

"חשיבה כזו קיימת גם בכרזה של יואל גילינסקי, שהיא בעלת פן מאוד אישי. הוא מציג לנו תפילה, מצב בו הוא מודה לאלוהים. יש לו קשר ישיר וחיבור ישיר לאלוהים וזה מעורר קנאה, זה ההיפך מניטשה. לעומתו, ההתייחסות של איתם טובול למשל היא היסטורית: הוא מתכתב בכרזה שלו עם הפנתרים השחורים, עם האמירה של סעדיה מרציאנו: 'או שהעוגה לכולם או שלא תהיה עוגה'. באמצעות השימוש באמירה הזו הוא מציג לצופה מראה ומבקש ממנו להסתכל אחרת. הוא בעצם אומר, קחו את העוגה הזו בפרצוף".

כל הפרטים על התערוכה "מה שבע?" בבית אבי חי 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי