"מחברת העברית": יצירת תיאטרון בעקבות רשימות המילים שהותיר קפקא

יצירת התיאטרון-דיבור של רות קנר מופשטת כמעט כמו הטקסט שהיא מתבססת עליו. בראיון עמה היא מספרת שמצאה את המחברת בדרך-לא-דרך ומסבירה מדוע היא נמשכת לעיסוק בשפה

כשהבמאית ויוצרת התיאטרון רות קנר הגיעה לארכיון של הספרייה הלאומית לחפש חומרים להצגה חדשה, היא לא העלתה בדעתה שתצא משם עם אוצר כמו המחברת המקורית שפרנץ קפקא השתמש בה בשיעורי העברית שלו ב-1917. גם היום, כשהיא נזכרת ברגע שבו הארכיונאי הוציא למענה את המחברת מן הכספת – ואף שכבר עברו שנתיים ושההצגה כבר עלתה מאז בירושלים ומועלית כעת שוב בתל אביב – היא מתארת את המעמד כאילו התרחש רק לפני ימים ספורים.

 
מתוך "מחברת העברית". חוויה משגעת

"אני לא מבינה איך הוא העז", היא אומרת, עדיין בהתרגשות, "זה הרי בכספת. והאחרון שנגע בזה זה הוא. כלומר, קפקא עצמו. וממש רואים איך הוא כתב, רואים את התנועות של הידיים שלו, ואיך הוא מחק. ויש לזה את הריח... לא האמנתי שהוא נתן לי לגעת בזה".

 

זה היה במרץ 2012, ומאז אותו היום שבו קיבלה לידיה את הממצא המיוחד, החלה קנר לתכנן את מהלך החזרות של קבוצת התיאטרון שלה, שעמה היא עובדת זה 16 שנה, מבלי לדעת לאן החזרות יובילו ואיזו יצירה תתהווה מתוכן. במחברת יש 18 עמודים ו-394 מילים בעברית,  ובהם גם תרגומים למילים מקבילות בגרמנית ומקצתם עם פירושים נוספים. "כבר מההתחלה היתה הרגשה שזה יותר דומה לקלף קבלי עם רצף של מילים מאשר לטקסט קוהרנטי".

 

מעבר לקשר הבלתי אמצעי אל כתב היד של קפקא, יראת הקודש שהיא חשה כלפי המחברת נובעת גם מן העובדה שהיא מעולם לא פורסמה, ולא פחות מכך, מרצף של צירופי מקרים שהובילו אותה לידיה של קנר. ראשית, איש לא יודע איך היא הגיעה אל הארכיון של הספרייה הלאומית, ויש מיני גרסאות בנושא (הסבירה ביותר שבהן היא שגרשום שוקן העביר אותה לשם); אבל יותר מן המסתורין שאופף את דרכי נדידתה של המחברת, ישנו סיפור הנדודים של קנר עצמה, אשר מאמינה שיד הגורל הובילה אותה אל המחברת. מעשה שהיה כך היה.

 

הכול מיסטיקה

 

"הכול התחיל לפני שנתיים כשאגף התרבות והחינוך של הספרייה הלאומית, בהובלתה של רות קלדרון שעמדה אז בראשו, יזם פרויקט לציון 120 שנה להיווסדה של הספרייה. במקום לעשות חגיגות של טקסים, הם הזמינו 12 אמנים מכל מיני תחומים – מחול, תיאטרון, מוזיקה, וידאו-ארט ועוד – והרעיון היה שכל אחד ימצא איזה פריט בארכיון שעליו הוא יבסס את היצירה. כשפנו אליי, חשבתי בכלל שאחפש משהו של אלזה לסקר שילר (המשוררת הגרמנייה-יהודייה; י"י), כי שמעתי פעם על טקסטים יהודיים שקשורים לסיפורי עם שהיא כתבה וחשבתי שאמצא, ולא מצאתי.

 

"זה ממש הכול מיסטיקה. תראה: בלילה שקדם לביקור בספרייה באתי לירושלים וישנתי במנזר של האחיות מציון, מקום שאני מבקרת בו מדי שנה ומאוד אוהבת להיות שם לבד מול ההרים... אין שם כלום, רק חמש נזירות שמתפללות בחמש וחצי בבוקר. באותו הלילה יצאתי לאכול בחוץ וחזרתי, וראיתי בחדר המרכזי, ליד העמדה להכנת שתייה חמה, מדף ספרים, והוא לא היה נגיש; כלומר, לא יכולת סתם לגשת. זה היה מאחורי הדברים, וצריך היה להתאמץ. והיה לי איזה ג'וק בראש שאמר לי 'את חייבת לראות מה זה הספרים האלה'.

 

"היו שם כמה ספרים בודדים, ואחד מהם היה ספר של שמעון זנדבנק, משהו אוטוביוגרפי. פתחתי, והיה שם קטע שלם על אלזה לסקר שילר ועל קפקא. נורא התפלאתי, כי הייתי בדרכי לארכיון למחרת, לחפש חומרים של אלזה לסקר שילר, וזה גם מה שהתרכזתי בו בספר של זנדבנק.

 

"ואז למחרת, כשלא מצאתי חומרים שלה בארכיון, אמרתי לארכיונאי, ממש באגביות, אולי במקרה יש לך משהו של... נניח של... והתביישתי לשאול, כי הרי כל מה שכתב כבר פורסם, ועוד באלף שפות, ומה כבר יהיה לו לחדש. ואז פלטתי 'של קפקא'. הוא אמר: 'כן יש', ונתן לי את המחברת הזו שמעולם לא פורסמה. זה היה רגע מדהים".

 

וזו פשוט רשימה של מילים בעברית עם התרגום שלהן בגרמנית?

"כן. ולפעמים יש כמה פרשנויות למילים שהוא מתרגם. מצד אחד, זה די בסיסי ולכאורה משעמם, כי זה בסך הכול מחברת, אבל מצד שני, זה דוקא כן עניין אותי מבחינה דרמטית, כי הן לא מילים בתוך סדר של סיפור; הן עושות מה שהן רוצות, והן עושות בך מה שהן רוצות".

 

איך יצאתם מן המחברת אל היצירה? איך מעבדים חומר גלם כזה?

"בהתחלה רק עבדנו עם המילים. ואז עשינו תחקיר מאוד רציני. קראנו המון טקסטים על קפקא של הרבה חוקרים ומהרבה זוויות. בדרך כלל אנחנו לא מדברים בכלל על החומרים, אלא ישר עובדים עבודה פיזית. אבל זה הפרויקט הראשון שבו דיברנו 'על'. היתה חובה לקרוא פרשנויות וטקסטים פילוסופיים.

 

"בשלב הבא, התחלתי לקרוא מחדש את קפקא – ואני הרי קוראת אותו מגיל 14 – וגם הטקסטים הנוספים שבחרנו לעבוד איתם הם לא מן המוכרים, וזה גם עוד פן 'גורלי' שכזה, כי לא הייתי מודעת לזה, אבל בדיעבד, התברר לנו שכל הסיפורים שבחרנו נכתבו ב-1917, שזו השנה שבה הוא התחיל ללמוד עברית, וזה בכלל במקרה. לא היה לי מושג! השבילים של המילים במחברת ליוו אותנו אל תוך הסיפורים, וזהו, ככה בחרנו אותם, וזה מה שיצא".

 

השפה כפעולה

 


קפקא. האחרון שנגע במחברת
זו לא הפעם הראשונה שקנר בוחרת טקסטים מורכבים ועושה להם אדפטציה דרמתית מרשימה. ב-2005 עשתה עם הקבוצה את "אצל הים", לפי קובץ הסיפורים של ס. יזהר, ועוד קודם לכן את "גילוי אליהו" (2001). "אני תמיד בוחרת טקסטים שאני מרגישה שראוי שיעשו אותם, לא תמיד כי אלה טקסטים ידועים, או אקטואליים, אבל טקסטים שראוי שיעלו אותם על הבמה".

 

בכל העבודות שלה עם הקבוצה יש עיסוק אינטנסיבי בעולמות השפה, אבל כשקנר ניגשת לטקסט, היא לא מתעניינת בתוכן שלו. דווקא בשל ההיבט הדרמטי, היא מתעניינת יותר במה שהטקסט "עושה" מאשר במה שהוא "אומר". ואם לצטט את כותרת הספר של הבלשן ג'ון אוסטין, שאת התורות שלו היא מלמדת כמרצה לתיאטרון, היא מתעניינת ב"איך עושים דברים עם מילים".

 

"בשפה, האובססיה שלי היא כל הזמן ההתבוננות בפעולה של המילים. מה שנקרא Speech Acts. רוב הזמן אנחנו מסתכלים על טקסט ומזהים את המשמעות הסמנטית, ואולי מתחת למשמעות אנחנו מרגישים את המצלולים ואת המקצב של הטקסט, אבל יש עוד שכבה, הכי חשובה, וזו השפה כפעולה, שזה לא על מה אנחנו מדברים, אלא מה אנחנו עושים כשאנחנו מדברים".

 

בשל כך הבחירה של קנר במחברת העברית – מסמך אמורפי של מילים נטו, ללא כל מבנה אמנותי – מובנת יותר, אולי אף מתבקשת, משום שהיא עוסקת במילים שהעסיקו את ענק הרוח של המאה ה-20, ומי שאמנותו ממילא התעניינה באפשרויות ובמגבלות שהשפה מכתיבה לקיום האנושי, הפסיכולוגי, החברתי והפוליטי.

 

הבמה היא מילה

 

כשנכנסים לחלל הגלריה במוזיאון תל אביב, שם מועלית בימים אלה ההצגה "מחברת העברית", קשה ברגעים הראשונים להתמצא במרחב. אינני יודע אם לכך קנר כיוונה, אבל המרחב הבלתי צפוי של הצגה בתוך גלריה מוזיאונית מכתיב חוקים לא ידועים שהצופה נדרש ללמוד תוך כדי הליכה במרחב; הוא כגר בארץ לא לו.

 

שחקני הקבוצה משמשים בעצמם את המיצגים האמנותיים – טעימות תיאטרליות קטנות שמפוזרות בחלל הגלריה וממחיזות קטעי הגות או סיפורים או קטעים מיומניו של קפקא. רובם ככולם עוסקים ברצף שבין שפה ופעולה (מקצתם אף עוסקים באמנות התאיטרון), וכל זאת בשיתוף אינטראקטיבי עם הקהל, שנדרש במשך דקות ארוכות – וקסומות – להמציא מחדש את זהותו ואת תפקידו בתוך המרחב החדש והלא צפוי, כצופה, כמבקר במוזיאון, כמשתתף ביריד, או כאמור, כסובייקט אבוד – בדומה לקפקא עצמו – בתוך מפגש מציף של ריבוי שפות; במקרה זה, שפות אסתטיות.

 

בפינה אחת, למשל, עומדת השחקנית טלי קרק ומציעה למי שמתקרב אליה סלסילה עם פתקים. אם תבחרו פתק, מיד תרמוז לכם במחווה גרוטסקית להטות אליה אוזן ותלחש באוזנכם מסר קיומי שחותך בבשר הנפש כמו שרק קפקא יודע לכתוב אותו. היא כאילו מעלה אותו באוב ומחלצת ממנו מסר למאזין, גם כאשר הטקסט זהה לכל אחד מן המאזינים שניגשים אל השחקנית.

 

את הפתק, שבו רשום ציטוט קצר אחר, אפשר לשמור ולקרוא בזמן שפוסעים אל המיצגים האחרים, המופעלים על ידי שאר שחקני הקבוצה, ובהם אוכלים מילים וסיפורים, מדפדפים בצילומים ממחברת העברית שבה למד, צופים במיצגי וידאו-ארט או קוראים טקסטים על אודות קפקא (בעיקר זכורים לי קטעים של וולטר בנימין) המוצגים על הקירות, כיאה לאסתטיקה של האוצרות. "אני אוהבת מאוד את הטקסטים האלה על הקירות. זו חוויה ייחודית שהיא אינטימית אבל פומבית. אתה נמצא בין אנשים, ואתה לא יכול להגיד 'אחר כך אני אקרא', כי זה או עכשיו או לא", אומרת קנר.

 

באולם הבא, שבו תוצג ההצגה "מחברת העברית", כל משתתף מקבל כרטיס להצגה שאינו אלא צילום של מילה אחת מתוך המחברת של קפקא. אני נכנסתי להצגה עם המילה "גוזל". אחרים נכנסו עם מילים כגון "הימלט", "הלכה", "פשר" ועוד. גם טעויות נצורות במחברת, כמו למשל במילה "הזלמנות" (במקום "הזדמנות").

 

תשומת הלב למילים כאוטוריטות אוטונומיות נטולות הקשר מתעצם על ידי הבחירה של קנר לקיים את ההצגה על במה מיניאטורית שאין בה כמעט מקום לזוז, בדומה לז'אנר של התיאטרון-דיבור, שצמח בגרמניה, האנשפראכטתיאטר, שבו היו יושבים בבתי קפה ורק קוראים את הטקסט בקול רם, ללא תלבושות וללא עולם בדיוני. הכל בדיבור. "הבמה היא המילה", אומרת קנר, "בדרך כלל אנחנו עובדים מאוד פיזי, יש המון חזותיות, וכאן הכול בדיבור, והדיבור מאוד מתוזמר, למיליונית הפיקסל; איזה קצב, איזה מילה, איך ומתי כל מילה נאמרת".

 

השחקנים יושבים בשורה על כיסאות ומתחילים לדקלם מילים אקראיות מתוך המחברת, בדיקציה ובטון משתנים. לעתים נדמה שהמילים הולכות ומתחברות לכלל משפט או סיפור קוהרנטי, אבל אחרי כמה מילים, התחושה מתפוגגת. כמעט סיפור – ואז לא. מנגד, הצופים נדרשים שוב ושוב לשחרר את הניסיון לאחוז במשמעות ולהסכים לשהות בתוך המלל המופשט; חוויה לא פשוטה מבחינה פסיכולוגית, אבל עם זאת מתגמלת, משום שהיא מחדדת  את ההכרה בדבר היותה של כל מילה חד פעמית.

 

ליד הבמה, כמו די.ג'יי חזותי, המעצב הגרפי גיא שגיא מטיל על הקיר האחורי של החלל שקופיות שעליהן המילים בכתב ידו של קפקא. לעתים הן נערמות זו מעל זו, וגם הן משתתפות בתחביר המתוזמר, אשר נרקם ונפרם תדיר. רצף ה"כמעטים" הזה מתכתב עם ניסיונותיו הנשנים והנלאים של ק., גיבור הרומן "הטירה", להגיע אל הטירה שבקצה העיירה.

 

  • " קנר: מצד אחד זה די בסיסי ולכאורה משעמם כי זה בסך הכול מחברת, אבל מצד שני, זה דוקא כן עניין אותי מבחינה דרמטית, כי הן לא מילים בתוך סדר של סיפור; הן עושות מה שהן רוצות, והן עושות בך מה שהן רוצות " אבל בשלושה מקרים השחקנים אכן יוצאים מתוך המלל המופשט וממחיזים את הסיפורים של קפקא, אלו שנבחרו בתהליך הקבוצתי. ואחרי שהסיפורים מסתיימים, הם חוזרים לדקלום המופשט והרנדומלי המשגע. לעתים מילים שכבר נאמרו שבות ונאמרות בטונציה אחרת, על ידי שחקנים שונים, לדוגמה: "הימלט" "הימלט" "הימלט"; מה שמחייב פרשנות סימולטנית תוך כדי הצפייה: הימלט לאן? מאיפה? מן השפה? מהתיאטרון? מן העברית? מן הדימויים המקובעים שלנו על תוקפה של המציאות?

 

קנר וקבוצת השחקנים המוכשרת שהיא מובילה בונים עולם קפקאי חזותי שנאמן לשאלות היסוד שקפקא בעצמו העז לשאול, בלי הנחות. בהתאם לכך, החוויה הכוללת היא שילוב של מסע רגשי ואינטלקטואלי, מסתורי, חריף, קסום, מערער ומעורר. בקיצור, קפקא.

 

* מחברת העברית וסיפורים אחרים מאת פרנץ קפקא: יצירת תיאטרון־דיבור מאת רות קנר ושחקני קבוצת התיאטרון: שירלי גל־שגב, רונן בבלוקי, עדי מאירוביץ', יעל מוצפי, טלי קרק. דימויי מילים: גיא שגיא. מוזיאון תל אביב לאמנויות. 17-18-21 ביוני ב-19:00; 20 ביוני ב-14:00; 25-26 ביוני ב-19:00 ; 27 ביוני ב-14:00.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי



עוד בבית אבי חי