עת להרוג

היחסים בין ביולוגיה לפילוסופיה ו/או מיסטיקה אינם דבר חדש בהיסטוריה של הרעיונות. החל ביוונים ועד תורות מיסטיות מן המזרח ומן המערב, הטבע וגוף האדם היו המפות שאיתם ההוגים והמיסטיקנים עבדו כדי ללמוד את חוקיות העולם. עיקרון זה מגולם בביטוי "האדם עולם קטן; העולם אדם גדול".

הרמב"ם, למשל, טוען ב"ספר המדע" שהדרך לקיים את מצוות אהבת השם (ואהבת את ה') היא על ידי לימוד המדעים ומימוש הפוטנציאל השכלי של האדם בתחומים אלו. כתלמיד של הפילוסופיה האריסטוטלית, הוא האמין שהתעמקות אינטלקטואלית בעולם הטבע על כל חוקיו ומערכותיו הם המתכון לחיי אושר ומימוש תכונת ה"בצלם" של האדם.

כיום הפרדיגמה המדעית איננה הפרדיגמה האריסטוטלית, ומהפכת המדע המודרני היתה כרוכה גם בחילון של חלק מן התפיסות הללו. אבל גם בימינו אפשר לשמוע על יותר ויותר מדענים שמבקשים לשוב אל חלק מהנחות היסוד הללו.

ד"ר רונית רותם מבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב היא אחת מהן. בשנים האחרונות היא מלמדת גם בבית-הספר לפילוסופיה קורס מעורר מחשבה על המשמעויות הרוחניות של ידע ביולוגי, ובין היתר, על חוכמת הגוף שמתייחסת אל המוות קצת אחרת מאיתנו.

מוות תאי מתוכנן

האם תוכלי להסביר קצת על עצמך, על תחום העיסוק שלך ועל איך הגעת לעסוק בו?

"אני באופיי אדם חוקר, סקרן ויצירתי. כילדה, התעניינתי ביחסי הגומלין ובתקשורת בין פרחים למאביקים שלהם, כמו דבורים, רפרפים וציפורים. למדתי לתואר ראשון במדעי החיים  כדי שאוכל בתואר שני לחקור מערכות האבקה. רביעייה שילדתי באמצע התואר השני שינתה לי את התוכניות, וכעבור זמן, מצאתי את עצמי כעוזרת מחקר בנושאים ביוכימיים, דהיינו, מחקר בתהליכים תוך-תאיים, וכך מצאתי את עצמי בלימודי ה-PhD במחלקה לביוכימיה באוניברסיטת תל אביב.

"במהלך הלימודים לתואר שלישי, התפעלתי מהדיוק, מהמינון ומהכיול של המערכות הביולוגיות של מאות ריאקציות, גם בבו-זמניות וגם ברצף. העמקה בתהליכים ביוכימיים, בעיקר בנושאים הקשורים להעברת מסר תוך תאי, וההבנה שלהם לעומק הביאה אותי לחפש את המעט שמחזיק הרבה, את הפוטנציאל שמעבר לכל ביטוי ממשי. ונפתחתי לתחומי מידע אחרים שאינם נמדדים בכלים מדעיים מודרניים כמו קבלה ותקשור, וכל זאת כדי להרחיב את ההבנה בתפר שבין הנסתר לנגלה, בין הפוטנציאל לאפשרויות המימוש שלו.

"כיום אני מלמדת גם בבית הספר לרפואה קורסים בביוכימיה וביולוגיה תאית, וגם בבית הספר לפילוסופיה, שבו אני מעבירה סמינר על המשמעויות הרוחניות של ידע ביולוגי, העוסק בהבנת העקרונות והחוקים המנהלים את הביולוגיה שלנו ומשתקפים דרך מצבנו הבריאותי ותפיסת המציאות שלנו כתוצר נגלה של מערכות פנימיות הנסתרות מעיננו".

מקובל שחוקרי ביולוגיה יעסקו בתחומים שאת מתעסקת בהם, או שאת עוף מוזר בתחומך?

"לצערי, אין הרבה חוקרים במדע שמחוברים לעולם הרוח. מבחינתי, עולם החומר ועולם הרוח מאוחדים. החומר פשוט מראה את התממשות האנרגיה ברמות דחיסות משתנות, והקשרים בין חומר ורוח שאותי מעניינים במיוחד הם על הרצף שבין פוטנציאל כלשהו, כשאין לו שום ביטוי חומרי, ועד המימוש הפיזיולוגי שלו. למשל, איך מתהווה בגוף מחלה ומהי משקפת לנו באופן שבו היא מתפתחת וכיצד דרך נקודת המבט הזו, מתאפשרת גדילה והעמקה רוחנית זה דבר שמרתק אותי שנים רבות".

וזה לא רק מסתכם במחלות, נכון? גם המוות הפיזיולוגי מעניין אותך, או אם נדייק – המוות ברבים. יש דבר כזה ברמה התאית נכון? " תפקידו של מנגנון השלכת הוא לתת לעלה שסיים את תפקידו לנשור. העלים מתפרקים וחומרי המוצא שוב יכולים להיות לעזר בבנייה חדשה של חיים. קח לדוגמה אצבעות בשלב עוברי שבתחילה הם נראים כמו יד של צפרדע עם קרומי שחייה. הקרומים שבין האצבעות עוברים מוות תאי מתוכנן כדי ליצור את האצבעות האנושיות "

"כן, אני אסביר. אפופטוזיס או 'מוות תאי מתוכנן' זו למעשה תוכנת התפתחות. פירוש המושג אפופטוזיס הוא שלכת. תפקידו של מנגנון השלכת הוא לתת לעלה שסיים את תפקידו לנשור מהעץ. העלים מתפרקים וחומרי המוצא שוב יכולים להיות לעזר בבנייה חדשה של חיים. קח לדוגמה אצבעות בשלב עוברי שבתחילה הם נראים כמו יד של צפרדע עם קרומי שחייה. הקרומים שבין האצבעות עוברים מוות תאי מתוכנן כדי ליצור את האצבעות האנושיות שהן כלי עשייה הרבה יותר מתוחכם ויעיל. כדוגמה נוספת, תחשוב למשל על תאים שעברו מוטציות והם עשויים להפוך לתאים סרטניים או אוטואימוניים, ובשל כך להזיק לאורגניזם הרחב כולו. חשוב שתאים כאלה "ימותו" לטובת שלמות האורגניזם. כלומר, ברמה הביולוגית, תא שסיים את תפקידו מתפרק ומאפשר לסביבה להשתמש בו להמשך החיים".  

זה ממש "עת להרוג". מהם לדעתך הנמשלים הנוספים שנגזרים מן הדוגמה הזו של האפופטוזיס, מעבר לרמת התא עצמו?

"נאמר בקהלת פרק ג: 'לכל זמן; ועת לכל חפץ, תחת השמים'. לביטוי עת להרוג יש המשך – עת לרפוא. אם נסתכל על המנגנון היפה הזה מנקודת מבט רוחנית של נפש האדם, נראה שכשיש דפוס או אמונה שמנהלים אותנו, ובמקום 'להרוג אותה', כלומר, לוותר עליה, לשנות אותה ולחדש אותה, אנחנו אוחזים בה ולא מאפשרים את השינוי, אנחנו גוררים דפוסים שאינם מיטיבים איתנו, והגרירה הזו הופכת לגרורה, למחלה. אנחנו לא תמיד חושבים על זה כך, אבל במובן מסוים, מחלה זה משהו שאפשר "לוותר" עליו, על ידי הטיפול בדפוס שמייצר אותו, כמו ברמה התאית, אם נדע לקיים את 'עת להרוג'".

האם אין סכנה ערכית בחפיפה בין רוח האדם לעולם הטבע? הרי אם נאמץ את הגישה הזו, אנשים יוכלו, למשל, להתיר רצח על בסיס הטיעון שזה משמר את המערכת האקולוגית הרחבה יותר, לא? איך לדעתך יש לגשת לבעיות כאלו?

"דרך הטבע היא לשנות, למחזר, לא להתקבע על מצבים. המושג להרוג נלקח לצערי רק במובן הפיזי הפשוט, אבל המוות הוא חלק מהחיים והמוות המתוכנן מאפשר לאורגניזם להתפתח ולחיות. וצריך לזכור שהמוות מאפשר גם להמית תפיסה או אמונה שאינה נכונה יותר ולשנות אותה למשהו נכון ומדויק יותר למי שאנחנו בהתפתחותנו. ככלל, הטבע בנוי על טרנספורמציות, ולא על השמדה. אין כליה, יש התמחזרות. אנרגיה לא יכולה להיכחד, אלא לעבור טרנספורמציה (חוק ראשון של התרמודינמיקה) כדי להירפא ולרפא בשלב חדש ומתאים יותר".

ד"ר רונית רותם. לא הרבה חוקרים מחוברים לעולם הרוח אני שומע את דברייך וחושב על כך שזה נשמע כל כך הגיוני אבל כל כך לא קונובנציונלי, בשונה מימים עברו. מה השתנה שכיום התחומים הללו של מדע ורוח כל כך מופרדים בעצם?

"כי לצערנו, התרבות המערבית ספגה במשך תקופה ארוכה תורות חסרות וחלקיות של פילוסופים כמו דקארט, והמושגים שעל פיהם מבינים את האדם הם מכניים, כמו מכונה, וההפרדות האלה בין הגוף והנפש/הנשמה ממשיכות להתקיים כיסודות של המדע והרפואה המודרניים. גם הנטייה שלנו להעריך יותר את הצד השכלתני שלנו על פני הרובד הרגשי והרוחני ממשיכה לתת לרובד השכלי השיפוטי והביקורתי והאנליטי להשאיר אותנו בתודעה של נפרדות, ועולם שלם הקשור לעולם החווייתי – שאינו נמדד בכלים מדעיים – מתבטל ומושמץ".

איך את מיישמת את העובדה הביולוגית של "עת להרוג" בחייך הפרטיים? כיצד את ממליצה לנו ליישם אותו בחיינו?

אני עושה בדיקה מדי יום מה נכון לי, מה שייך למי שאני באותו היום ומה לא שייך, לא משרת, לא נחוץ. החלק המיותר עובר ויתור או שינוי; כל יום זו שלכת, אפופטוזיס. במקום שלא נכון לי להיות בו אני לא נשארת. כמו שנאמר לאברהם: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'. מבחינתי, זה ללכת מכל מה שאינו משרת. ההליכה יכולה להיות מדפוס התנהגותי או פיזית ממקום. לא לפחד לעשות שינויים, לחיות באומץ את הפוטנציאל הייחודי שרוצה להתממש ולהתגשם על כל הרבדים".
 

לצפייה ב"עת כנוס אבנים"

כל הפרטים על "זמן - אירוע ליל שבועות בבית אבי חי"

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי