לכי לך

הספר החדש של ד"ר טל דקל מפנה את תשומת הלב לנשים שהיגרו לישראל בעשורים האחרונים ויצרו אמנות על בסיס החוויה. בכנס לכבודו באוניברסיטת תל אביב, דנו חוקרים וחוקרות על אחת הפינות החבויות בחברה הישראלית

ההגירה היא תופעה אנושית עתיקה. זה אלפי שנים נודד האדם ממקומו, עוקר את חפציו ומתיישב, לבדו או עם משפחתו, במקום חדש – לא פעם זר לתרבותו, לשפתו, להווייתו. כיצד משפיעה ההגירה על חייהם של בני אדם בכלל, וכיצד היא משפיעה על חייהן של נשים בפרט? כיצד הן מתמודדות עם השינוי הפתאומי בסביבתן היומיומית? באילו אופנים הן מצליחות להתאקלם, למצוא מחדש את מקומן, להיאחז בו, להיבנות?

 

ספרה החדש של ד"ר טל דקל, "נשים והגירה: אמנות ומגדר בעידן טרנס לאומי" (הוצאת רסלינג), מפנה את תשומת הלב אל קבוצה מובחנת של מהגרות – נשים שהיגרו למדינת ישראל בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 ושיקעו את חוויית ההגירה שלהן ביצירות אמנות מעשה ידיהן. היצירות הללו, מאמינה דקל - מרצה באוניברסיטת תל אביב המתמחה באמנות מודרנית ועכשווית בארץ ובעולם ובנושאים של תרבות חזותית והקשר שלה למגדר - שופכות אור על עולמן של נשים מהגרות ומשקפות תהליך שהן עוברות עם עצמן ביחס לזהותן, לאמונות שלהן ולא פעם גם לגופן ולמשפחתן.

יאסנה גולדשמיט, "עשהאני גוויה", 2011 - אחת העבודות המוצגות בספר

בכנס שנערך בחודש שעבר באוניברסיטת תל אביב לרגל צאת הספר, דנו חוקרים וחוקרות בזיקה שבין אמנות, מגדר והגירה, זיקה שבכוחה להאיר פינה מסקרנת וחבויה בחברה הישראלית, שרק לעתים רחוקות מקבלת מקום.

 

דור האחת וחצי

 

לצורך מחקרה פגשה דקל מהגרות מן הפיליפינים, מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר, רובן הגיעו לארץ כתיירות או כמהגרות עבודה ונשארו כאן – חלקן באו ארצה עם בן זוג, אחרות נישאו בישראל, חלקן מגדלות כאן משפחות. חלק מן הנשים נתונות באיום מתמיד מפני משטרת ההגירה; חלקן הסדירו את מעמדן החוקי. דקל ביקשה לספר את סיפורן דרך היצירות.

 

היא בחרה להתמקד ביצירות של נשות "דור האחת וחצי", מושג מחקרי השאול מתחום הסוציולוגיה, שמתייחס לנשים מהגרות שנולדו בארץ אחת, והיגרו בילדותן או בנערותן לארץ אחרת, נושאות בתוכן שתי זהויות לאומיות. בדבריה הציגה דקל פרק אחד של אמנות מהגרות מברית המועצות. שם, היא אומרת, "יש עיסוק בגוף המהגר, בסוגיות של דת, יחסים בתוך המשפחה, בתפיסה עצמית של האימהות שלהן, שילובי מופעי סקסיזם וגזענות, השטחה אתנית מול גיוון, חוויית מחיקה תרבותית. יש שם הכול".

 

אחת מן היצירות שהציגה דקל ונכללה גם בספר היא יצירתה של תמרה ברודינסקי, "איך עושה רוסייה". ברודינסקי, שנולדה במוסקבה ב-1981 והגיעה לישראל בגיל עשר, מציגה ביצירתה תמונה של אישה שחצים מכוונים אל מקומות שונים בגופה. אל הפה שלה מכוון חץ ולידו כתוב "לא שותה וודקה"; על רגלה, החלקה מסימנים כחולים, יש חץ שכתוב לידו: "אין בעל מכה", וסמוך לאיבר מינה מופיע חץ ולידו כתוב "לא זונה".

 

"נבחנת כאן התפיסה של הישראלים את המהגרות, כפי שהאמנית חווה אותה", מסבירה דקל, "היא משקפת את התחושות שלה, את הביקורת שלה. יש כאן התנגדות פמיניסטית של האמנות, התייצבות חזיתית אל מול מנגנוני סטריאוטיפיזציה. לפנינו מהגרת שמנהלת דיאלוג ביקורתי באמצעות היצירה שלה".

 

ביצירה אחרת של ברודינסקי מופיעה דמותה כאישה חסרת בית שמחזיקה בקבוק אלכוהול. "רבות מהאמניות שומעות ברחוב שהרוסיות הן ככה וככה, והן נפגעות. אמירות כאלה מבטאות גזענות תרבותית. מטבעות לשון כמו 'טבע רוסי' הן חלופה מכובסת למילה 'גזע'. האמנית הופכת להיות סובייקט מודע ופעיל. יש לה אפשרות וכלים לפעול בחזרה ולהתעמת עם הסטריאוטיפים הדכאניים. היא מתעקשת להיות סובייקט נזיל, דינמי". 

 

מרחבי זהות רבים

 

ד"ר לריסה רמניק מן המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן עסקה גם היא בעולמן של נשים מברית המועצות לשעבר. היא מספרת על תהליך של הפנמת הישראליות על ידי בני ובנות הדור השני להגירה ועל רצון לחזור אל השורשים בגיל מבוגר יותר. "ברגע שהן משיגות את הישראליות הרצויה ומרגישות ביטחון בזהות הישראלית שלהן, מתגלה הדחף לחזור לשורשים", מספרת רמניק, "הן מרגישות שהן ויתרו על הון תרבותי ענק שהן רוצות לחזור אליו. אני פוגשת הרבה פעמים את התופעה הזאת של בנות 20 פלוס שפתאום חוזרות לשפה הרוסית, קוראות ספרים ברוסית, מתעניינות באמנות, בהיסטוריה, מדברות עם סבא וסבתא. פתאום יש התעניינות במטען התרבותי הזה, ואלה שהתרחקו ממנו יותר מדי מרגישות אובדן".

 

דקל מצאה כי האופי המיוחד של ההגירה במאה ה-21 נותן את אותותיו גם ביצירות האמנות של המהגרות. כריסטינה וסילייבה, אמנית ומהגרת, שילבה ביצירותיה תיעוד של הקשרים הווירטואליים שהיא מקיימת עם בני משפחתה בסקייפ. דקל רואה ביצירה הזאת עדות לקיום במרחבים סימולטניים, תופעה ייחודית לעידן טרנס-לאומי.

 

"יש מרחבי זהות רבים בקבוצת האמניות", היא אומרת, "רבות מהן יצרו בהשראת סוגיות של זהות דתית, מידת יהודיותן בעיני הממסד הדתי, בעיני הקהילה שלהן; אחרות מדגישות את המחיקה האתנית ואת הניסיונות לבטא את ההיבטים האסלאמיים של הקווקז, למשל. הצגתי גם אמניות שעוסקות בסוגיות של מיליטריזם מנקודת מבט של ביקורת מגדרית, בסוגיות של גיל והגירה, גילנות ומגדר. המסקנות של המחקר מלמדות שלמרות הקשיים והאתגרים שבהיותה מהגרת, כל אחת מהנשים, בדרכה, נוטלת חלק פעיל בעיצוב הגורל שלה ומציעה חלופות פוליטיות ומוסריות, שמקבלות ביטוי באמנות. היצירות הן צוהר לסוגי ידע ולפרספקטיבות שאינן בהכרח מילוליות". " דקל מצאה כי האופי המיוחד של ההגירה במאה ה-21 נותן את אותותיו גם ביצירות האמנות של המהגרות. כריסטינה וסילייבה, אמנית ומהגרת, שילבה ביצירותיה תיעוד של הקשרים הווירטואליים שהיא מקיימת עם בני משפחתה בסקייפ. דקל רואה ביצירה הזאת עדות לקיום במרחבים סימולטניים, תופעה ייחודית לעידן טרנס-לאומי "

 

תהליך העבודה על הספר היה מבחינת דקל מסע אישי לעולמן של נשים, שפתחו את ביתן ואת לבן לחוקרת שביקשה להבין את הרבדים האינטימיים ביותר של הקיום שלהן. בקהל באוניברסיטת תל אביב נמצאו נשים רבות, מהגרות אמניות שדקל פגשה וראיינה לצורך המחקר. אחת מהן, שרון מיגל, שהגיעה לישראל לפני 11 שנה מן הפיליפינים, סיפרה בהתרגשות על הקשר שנרקם בינה ובין דקל ועל חייה בישראל.

 

"אני חיה כאן יותר מעשור, בניתי כאן את משפחתי, יש לי שתי ילדות נהדרות", אמרה מיגל, "בעלי ואני אמנים, ואנחנו יוצרים בזמננו הפנוי. כל מה שאנחנו רוצים זה לעבוד כאן כמו אנשים רגילים, לגדל את ילדינו, לא להרגיש שמשטרת ההגירה רודפת אחרינו כל הזמן. שתי ילדיי נולדו וגדלו כאן; תנו להם סיכוי להרגיש את הביטחון, ולא את הפחד. אל תתנו יד לגירוש".

דוד שפרבר, מבקר האמנות של ה"מוסף", ברשימת ביקורת על ספרה של דקל: "משלב בחוכמה בין טקסטים של מהגרות במרחב הישראלי ובין עבודתן האמנותית"

 

המסע הזה, אמרה דקל בסוף דבריה, היה גם מסע אידיאולוגי ופוליטי. "כדי שאיש ואישה יבנו את עצמם, הם צריכים לתבוע את הכוח לפעול ולהיות מושמע", אמרה, "אני מקווה שהיצירות שנידונות בין דפי הספר הזה יתפקדו כקול תרבותי בעל השפעה וימשיכו להדהד ולהשפיע".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי