לפני ואחרי משינה

דודו כהן
30.03.14

איגי דיין מותח קו בין מערכת תופים מאולתרת ממכסה של סיר ועד אלבום באיי-טיונס. כמובן, משינה עוברת בדרך. ביג טיים

הבית המוזיקלי: ללא פסנתר בסלון


אני האמצעי מבין שלושה אחים. שלושתנו מנגנים, והמוזיקה היתה הדבר המרכזי בבית, מאז שאני זוכר את עצמי. בהתחלה היינו מנגנים בצעצועים, אחר כך עברנו לכלים אמיתיים. זה היה בית שבמקום פסנתר בסלון, כמו אצל הפולנים, היו לנו מערכת תופים וגיטרה, ותמיד מישהו ניגן. בעיקר אני ואחי הגדול נאור. האח הצעיר הוד, היום חלק מהמדרגות, היה צעיר יחסית.
 

נאור היה בעצם השותף ללהקה הראשונה שלי. איתו למדתי לתופף, כשברקע התנגנו שירים שאנחנו אוהבים. כשהוא התחיל לנגן עם מוזיקאים נוספים, הוא הביא אותי איתו. שם הכול התחיל. בהמשך הצטרפתי ללהקות שונות, ובסופו של דבר למשינה, דרך מייקל בנסון.

בהתחלה, כשמשינה היתה רק להקת מועדונים, ניגנתי גם במקומות נוספים. אבל כשמשינה נהיתה הדבר הגדול שכולם מכירים, החיים תפסו את הכיוון הזה. גם נאור היה מעורב בהרבה פרויקטים גדולים. הוא עבד עם להקת טנגו והיה אחראי על הצליל באלבום הראשון של ריטה, כך שהנתיבים שלנו התפצלו.
 

מלועזית לעברית: זה השתנה רק עם משינה
 

כשהיינו ממש קטנים, גרנו בחולון. לאימא שלי היה מנהג לקחת אותנו אחת לשבוע למרכז המסחרי, ושם היינו בוחרים לקנות בעיקר תקליטים. האלבומים הראשונים שנכנסו אלינו הביתה היו של הצלליות ושל שוקינג בלו. אחר כך זה התפתח למוזיקה של שנות ה-70 – לד זפלין, סנטנה, דיפ פרפל ועוד.


הכניסה של המוזיקה העברית לחיים שלי היתה די מאוחרת. רק בתקופת משינה התחברתי יותר לעברית, אף על פי שגם בתחילת הפעילות של משינה, הראש שלנו היה יותר בחו"ל, כמו כל הלהקות אז, בתקופת הפינגווין. כשעשינו את השינוי הזה לעברית, זה היה הרגע שבו הראש שלי התחיל לעבוד בעברית, בכל הנוגע למוזיקה. עד אז הוא פעל אחרת.

 

הרומן עם התופים: הלכנו לכיוון הרעש


אני לא זוכר את הפעם הראשונה שנגעתי בתופים, אבל כשהיינו ילדים, ניגנו בצעצועים, כאמור. כשהיינו משחקים במוזיקה, נאור היה מנגן בתופים. התפנית היתה כשהגיעה הביתה גיטרה אמיתית. אחי הגדול השתלט על הכלי האמיתי הזה, וזה מה שזרק אותי רשמית לכיוון התופים.


למעשה, לא היו לנו תופים אמיתיים בבית; יצרנו מערכת מאולתרת מתוף פח של איזו תחפושת, מכסה של סיר ותוף טמבור – מין דרבוקה מחרס. גרנו אז ברמת השרון, ונפתח בעיר קונסרבטוריון. נרשמתי ללימודים במטרה ללמוד נגינה בתופים. האדם הראשון שהכרתי במציאות ולא מתקליטים והיה לי השראה גדולה היה המורה השני שלי לתופים, אבי אגבבה. הוא ניגן באיזה מרתף, לא רחוק מהבית שלי, עם חבורה של נערים בני 18. הייתי הרבה יותר צעיר, ואני זוכר אותי ואת אחי הולכים לכיוון הרעש, לכיוון התופים. ביקשנו רשות לשבת שם, להסתכל ולהקשיב, ובסוף השיעור שלחתי את אחי לבקש מאבי אגבבה להיות המורה שלי. 
 

משינה: הדברים פשוט התגלגלו


יצא לי לראות את משינה מנגנת ב"פינגווין" לפחות פעמיים לפני שהצטרפתי ללהקה. היה שם מתופף אחר, ובעצם אני ונאור הלכנו לראות את מייקל חברנו מנגן עם "הלהקה החדשה הזאת".

מאחר שלמייקל ולי היתה היסטוריה לא קצרה של נגינה ביחד, כשהם חיפשו מתופף אחר, הוא הציע להביא אותי.


בהתחלה משינה ניגנה בפינגווין. זה היה מין כור היתוך של מוזיקאים שפעלו בתל אביב, אבל למעשה, מבחינה תרבותית, הם יישרו קו עם דברים אחרים שקרו בעולם באותה תקופה. בכל ערב להקה אחרת היה מנגנת. כולם שרו באנגלית, וכולם נראו כאילו הם מאנגליה. זה היה עולם מקביל. כולם הכירו את כולם, והכול סבב סביב הגל החדש בפאנק. היו שם דמויות מאוד צבעוניות. באיזשהו מקום, כל ההתעסקות שלי במוזיקה תפסה כיוון שם, ומעבר לנגינה עצמה, התגבשתי גם באמירה שאני רוצה להביא.
 

מעבר לחיים הפרטיים שלי, משינה היא כמובן העשייה הכי גדולה שעשיתי עד היום. מדובר בארבעה מוזיקאים נוספים שהם ההשפעה הכי גדולה שיש עליי עד היום. זה הדבר שבאמצעותו חוויתי הכי הרבה. כמו בסיפורים הכי טובים, הדברים פשוט התגלגלו, וזה באמת הגיע למקומות מאוד חזקים.

 

  • " עד שהתחלתי לכתוב, התפקיד שלי היה בעיקר לתופף. הרגשתי שאני יכול לשנות מוזיקה דרך התופים, וגם לעצב אותה. אבל מאז גיל העשרה עברתי לתקופה של מחשבות מאוד חזקות. הרגשתי שמתפתח לי בתוך הראש קול משלו. זה לא תמיד היה ברור לי, אבל הרגשתי משהו חזק מבפנים, מן קול פנימי "

כתיבה: זה התחיל מניק קייב
 

עד שהתחלתי לכתוב, התפקיד שלי היה בעיקר לתופף. הרגשתי שאני יכול לשנות מוזיקה דרך התופים, וגם לעצב אותה. אבל מאז גיל העשרה עברתי לתקופה של מחשבות מאוד חזקות. הרגשתי שמתפתח לי בתוך הראש קול משלו. זה לא תמיד היה ברור לי, אבל הרגשתי משהו חזק מבפנים, מין קול פנימי. לא ידעתי איך זה מחובר למוזיקה, כי בנוף המוזיקלי שהכרתי עד אז, לא שמעתי משהו שנשמע דומה לדברים שהרגשתי.
 

באיזשהו שלב גיליתי שגם אימא שלי כותבת; לא ידעתי את זה עד אז. זה התגלה לי בגיל 16, כשהיא פרסמה ספר שירים ראשון. גם משם, באיזשהו מקום, ינקתי את הדבר הזה מבלי לדעת.

באיזשהו שלב התחלתי לכתוב טקסטים שלא קשורים למוזיקה – מחשבות, רעיונות וכן הלאה. הנקודה שבה הבנתי שהמחשבות שיש לי בראש יכולות לקבל ביטוי בערוץ המוזיקלי היתה כששמעתי את ניק קייב. עד אז השתעשעתי בכתיבת לחנים, והיו לי רעיונות, אבל הפעם הראשונה שהבנתי שכל אלה יכולים להיות דבר אחד היתה כששמעתי את ניק קייב. הבנתי שאפשר לקחת את כל מה שמסתובב אצלי בראש ולאגד את הכול ליחידה מוזיקלית אחת. מניק קייב הבנתי ששירים לא חייבים להיות "אני אוהב אותך", אלא גם דברים אחרים. זה מה שגרם לי ללכת ולכתוב.
 

שומעים את הזיקה הזאת לניק קייב גם באלבום הבכורה שלי, "משהו ממך", שיצא בשנת 91'. ככל שהזמן עובר יותר, אני יותר שמח שזו התמונה הראשונה של המסלול האישי שלי. היא גם מיוחדת באיזשהו מקום. זה אלבום שאומר משהו מאוד חזק ומאוד ברור, לדעתי, ולא אסופת שירים שחלק מהם סבבה וחלק פחות. אני שמח שגם אם האלבום קשה קצת להאזנה לאנשים מסוימים, התחלתי את נקודת ההתחלה שלי דווקא בצורה הזאת. זה בא ממני בשיא הטבעיות, ואני אוהב את האלבום "משהו ממך" עד היום. זו יצירה טובה, ומי ששומע אותה מקבל משהו.

 

איגי דיין והצללים
 

אחרי האלבום הראשון שלי, המשכתי לכתוב שירים, אבל נכנסתי לתהליך של חיפוש מחדש. חיפשתי את הדרך הנכונה בשבילי לבטא את עצמי, לכתוב ולשיר. באיזשהו שלב עברנו לגור בכפר בן-נון, ושם היה פאב בוקרים. הבעלים ואני הפכנו לחברים, וחשבתי לעשות שם מין הופעת בוקרים. הברמן במקום, גיא אנטו, ניגן בגיטרה והצטרף אליי. מצאנו את עצמנו מנגנים את ההופעה הזאת כמה שנים ברחבי הארץ. הסתובבנו איתה לא מעט.


מאוחר יותר קיבלתי הודעה בפייסבוק מצחי אלוש. הוא סיפר לי שהוא סולן להקת מרפסות  ושהם היו שמחים לארח אותי בהופעה שלהם. לא הצלחנו לקבוע את האירוח הזה, אבל החלטנו בכל זאת להיפגש. צחי נתן לי כתובת, הגעתי, והבנתי שאני בעצם באולפן הקלטות, עם כל הלהקה שלו. באותו לילה התחלנו כבר לעבוד על האלבום שעשינו ביחד בסופו של דבר. צחי נהיה המפיק המוזיקלי של הדיסק, והחבורה שהשתתפה בהקלטות הורכבה ברובה מחברי  המרפסות, אבל לא רק.
 

כשהאלבום היה גמור, חשבנו איך לקרוא לו. אמרתי לצחי שמבחינתי זה לא אלבום סולו שלי, אלא אלבום שהקלטתי עם ההרכב. הרי לא עשיתי אלבום עם נגני צללים. כך האמירה התגלגלה ונהפכה לשם הלהקה. הקלטנו את האלבום הזה בתנופה מאוד גדולה. זו היתה תקופה מאוד יצירתית, של גילוי והיכרות מכל הצדדים. הקלטנו ביחד בתקופה שכאילו מישהו זרק על הלהקה אבקת קסמים. 

 

האלבום לא יוצא פיזית, אלא נמכר רק באיי-טיונס. למה? אין כל כך טעם. הסחר בדבר הזה שנקרא מוזיקה משתנה כל הזמן, מחפש את עצמו מחדש, ואני נמצא כרגע בתחושה שהרשת היא המקום המרכזי שבו אנשים צורכים מוזיקה. נציע את הדיסק בראש ובראשונה שם, ואם דברים יתגלגלו כך שיהיה צורך להעמיד עותקים פיזיים על הדוכנים, זה יתקבל בברכה, ונעשה את זה. חברות התקליטים בעצמן מעידות שהתנועה בחנויות התקליטים – עד כמה שיש היום חנויות תקליטים – מאוד מינוריות. הייתי צריך לבחור נתיב להעביר את הפרויקט הזה לקהל, ובחרתי את נתיב האון-ליין.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי
 

עוד בבית אבי חי