שלום ולהתראות לאמת

פרשת השבוע, פרשת צו (הקרויה על שם פתיחתה: "וידבר ה' אל משה לאמור צו את אהרן ואת בניו..."), ממשיכה בעיסוק בדיני קורבנות, כפי שעשתה הפרשה שקדמה לה, פרשת ויקרא. הדיון בקורבנות הוא טכני: סוגי הקורבנות, דרך הקרבתם ומקום הקרבתם במשכן (ומאוחר יותר במקדש), מי הם האוכלים מהם (אם הקורבן לא נשרף כולו) וכן הלאה וכן הלאה. בין הקורבנות נזכר גם "זבח השלמים", קורבן המובא מכל בני הצאן הכשרים כנדבתו של המקריב, ולאחר שחיטתו נשרף ממנו חלק על המזבח, חלקים אחרים נאכלים בידי הכהנים וחלקים אחרים ניתן למקריב, כדי לאכול אותם.מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום (Thinkstock)

והנה, מדרש ויקרא רבה – מדרש שהצגנו כשעסקנו בפרשת ויקרא כדוגמה לטקסט מספרות חז"ל, המנסה למצוא רעיונות חינוכיים ומוסריים גם במצוות השונות שספר ויקרא, ספרם של הכהנים, משופע בהם – מקדיש תשומת לב רבה לקורבן השלמים. העובדה שהקורבן מתחלק בין שלושה נתנה לר' שמעון בן יוחאי בסיס לומר על השלמים ש"הכל שלום בהן: מהן למזבח, ומהן לכהנים ומהן לבעלים" (תוספתא זבחים יא), רוצה לומר: חלוקת הקורבן בין כל אלה מונעת תחרות וריב ומביאה שלום לעולם. בעקבות ר' שמעון ובאמצעות מהלך דרשני מבריק, מצליח עורכו האנונימי של המדרש (בן הגליל של המאה החמישית) לדון בשאלות שונות הכרוכות בנושא השלום וחשיבותו. כך נעשה עניין טכני-ריטואלי ליסוד לדיון מוסרי וחברתי מרתק.

 "גדול (כלומר: חשוב ונהדר) השלום", אומר בעל המדרש פעם אחר פעם ומדגים קביעה זו מכיוונים שונים. כך, למשל, הוא מדגיש כי מרבית מצוות עשה שבין אדם לחברו תלויות במציאות שבה נתקל האדם (כגון הצורך להחזיר אבידה אם נמצאה כזו), ועל השלום נאמר מפורשות כי על האדם לרדוף אחריו ולחפשו בכל מקום (תהילים לד, טו). גם בשעת מלחמה – הוא ממשיך ואומר – יש להתקרב אל האויב ותחילה להציע לו לכרות ברית שלום (ראו דברים כ, י), ואפילו במרומים, בין המלאכים ושאר גרמי השמים, יש צורך ומקום חשוב לשלום, שנאמר על הקב"ה שהוא "עושה שלום במרומיו". וכשיגיע המשיח, הוא יפתח בוודאי את בשורתו לעולם בקריאה לשלום, שנאמר: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום (ישעיה נב, ז).

 ויתרה מזאת: "גדול השלום" עד כדי כך, שמותר אף לא לומר אמת אם המטרה היא להביא שלום לעולם (מה שמכונה בלשוננו "שקר לבן"). כדוגמה לכך מסופר, לא פחות ולא יותר, על הקב"ה שעשה כן. כאשר שרה פקפקה בבשורה על בן שתלד, אמרה בלבה כי הדבר לא ייתכן משום ש"אדוני [כלומר: אברהם] זקן", אך כאשר חזר הקב"ה באוזני אברהם על דברי שרה, שינה את דבריה ואמר שהיא, כביכול, אמרה "ואני זקנתי" (ראו בראשית יח פסוקים יב ו-יג), ותלתה בעצמה ולא בגילו של אברהם את פקפוקיה. כל זה נעשה "בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו". והולך בעל ויקרא רבה ומביא דוגמאות נוספות להיתר להציג דברים שלא כאמיתותם אם המטרה היא הבאת שלום. וגם אם אמרה התורה "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז), מתברר שלעתים ישנם ערכים נשגבים יותר מאשר אמירת האמת.

  " "גדול (כלומר: חשוב ונהדר) השלום", אומר בעל המדרש פעם אחר פעם ומדגים קביעה זו מכיוונים שונים. כך, למשל, הוא מדגיש כי מרבית מצוות עשה שבין אדם לחברו תלויות במציאות שבה נתקל האדם (כגון הצורך להחזיר אבידה אם נמצאה כזו), ועל השלום נאמר מפורשות כי על האדם לרדוף אחריו ולחפשו בכל מקום. גם בשעת מלחמה – הוא ממשיך ואומר – יש להתקרב אל האויב ותחילה להציע לו לכרות ברית שלום "
המתח בין אמירת אמת לאמיתה – בבחינת "יקוב הדין את ההר" ויהי מה – ובין הרצון להשכין שלום בין אנשים (אשר אמירת האמת עשויה להפר אותו) עומד ביסוד דיונים רבים של בעלי תורות מוסר, ויפה הציג זאת ר' יהושע בן קרחה בתוספתא (סנהדרין א) כשהוא עוסק בדילמה של השופט ביחסו אל העומדים לפניו: "הלא כל מקום שיש משפט אמת – אין שלום, וכל מקום שיש שלום – אין משפט אמת". ומה ניתן לעשות במקרה זה? כדי לפתור את הקונפליקט הוא מציע את דרך הפשרה - כל אחד מן הצדדים יוצא ורק חלק מתאוותו בידו. אם לצורך זה יש לעתים "לעגל פינות" – יצא הפסדה של החברה בשכרה, והאמת תוותר למען השלום, הנחוץ כל כך לכל אדם ולכל חברה.