המרענן הרשמי

כ-250 שנה אחרי לידתה, תנועת החסידות ממשיכה להיות המקור העשיר ביותר לכל ניסיון יהודי לתחייה רוחנית. תומר פרסיקו סוקר את ממשיכתה, הניאו-חסידות, על שני זרמיה המרכזיים

יותר מ-250 שנה אחרי לידתה תחת שמי פודוליה הרחבים, תנועת החסידות הינה עדיין המקור העשיר ביותר לכל ניסיון יהודי לתחייה רוחנית. בניגוד לקבלה הלוריאנית, שתמונת המציאות שלה התבססה על תפיסה היררכית של "עולמות" הקשורים ביניהם ועל ניסיון להשפיע על העליונים דרך פעולה בתחתונים, החסידות התמקדה בפרט ובחייו הנפשיים. אין זה פלא אפוא שלאינדיבידואלים מודרנים, הרחוקים ממטאפיזיקה ותיאוסופיה, היא מתאימה הרבה יותר כמקור לדליית משאבים רוחניים.

 
מרטין בובר. עיצב את האבטיפוס הניאו-חסידי

בהתאם לכך, מאז תחילת המאה ה-20, אנחנו יכולים למצוא יסודות משמעותיים מתוך תנועת החסידות המשמשים, תוך עיצובם מחדש, ביצירותיהם של מרבית ההוגים היהודים, בין שאלו שומרי מצוות ובין שלא. זוהי, אם תרצו, ניאו-חסידות, שנגדיר כתופעה תרבותית שמתאפיינת בכוונה המודעת לינוק השראה, כלים והון תרבותי מטקסטים וממנהגים חסידיים מוקדמים כדי להביא להתעוררות רוחנית בהווה.

 

ניאו-חסידות הופיעה בראשונה בתחילת המאה ה-20. בהיענותו למה שתפס כצמא רוחני ואידיאולוגי של האליטה היהודית באירופה, כתב מרטין בובר את ספרו "אגדת הבעל שם" (1908). בהצגת הסיפורים המעובדים של הצדיקים החסידים, ביקש בובר להביא להתעוררות רוחנית ביהדות האירופית והכריז במפורש כי "התורות החסידיות הן בשורה של לידה מחדש. לא תיתכן התחדשות יהודית שלא מכילה בתוכה את יסודות החסידות".

 

בובר עיצב את האבטיפוס הניאו-חסידי: הוא מתח ביקורת חריפה על החסידות של זמנו (הוא כינה אותה "רקובה"), ומנגד, תיאר בצורה אידילית – אולי אידילית מדי – את ראשית תנועת החסידות במאה ה-18 כתקופה של רוחניות אותנטית ויצירתיות שופעת. יתרה מכך: בעיני בובר, החסידות במהותה היתה תנועה פורצת גדרות וגבולות, תנועה שאפשר לשאוב ממנה השראה לדתיוּת יהודית שאינה כוללת שמירה על ההלכה. כאן האופי המודרני של החסידות מאפשר לתפוס אותה כדרך רוחנית יותר מאשר מסגרת דתית קולקטיבית.

 

דלדולה של הרוח

 

לאחר בובר, ובניגוד לגרסה האנטינומית שלו למסורת היהודית, הציגו מנחם עקשטיין, קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסצנה) והלל צייטלין את תשובתם שלהם למה שהם תפסו כדלדולה של הרוח ביהדות. שלושתם, דרך ערוצים שונים של התפתחות, ביקשו להחיות את החסידות האורתודוקסית, שומרת המצוות, ולהציל אותה ממה שלדעתם היה צל חיוור של תהילת עברה. מנהיגים רוחניים אלה הסכימו עם בובר שהיהדות זקוקה לריענון רוחני, הסכימו גם שהמרענן הרשמי הוא החסידות, אולם חלקו עליו בכל הנוגע למעמד ההלכה: בעיניהם, החסידות לא אמורה לאפשר לנו יהדות ללא הלכה, אדרבה, היא אמורה להחיות את שמירת המצוות.

 

האדמו"ר מפיאסצנה, למשל, דיבר על כך שיש לחזור אל "החסידות האמיתית", שבשונה מהחסידות שמצא סביבו בפולין של שנות ה-20 היתה "לבביית ונפשיית", ולא יבשושית וקרה. הוא יזם את הקמתן של חבורות רוחניות שיתרגלו יחד פרקטיקות של דמיון מודרך ומדיטציה אינטרוספקטיבית שפיתח. באותה העת קידם מנחם עקשטיין בספרו "תנאי הנפש להשגת החסידות" תפיסה שעל פיה "תכלית החסידות" היא "הכרה בטוחה ופנימית", דהיינו, מסע רוחני שבו החסיד מגיע מתוך עצמו לראייה של האלוהות הממלאת את העולם. באשר להלל צייטלין, הוא דיבר על "מהפכה רוחנית", ואחרי שנים שבהן לא שמר מצוות, אימץ את החסידות כתרופה משיחית לחברה שנקרעה לגזרים על ידי מלחמה.

 

בטעם ניו אייג'

 

דוגמאות גלעיניות אלה לתופעה מחזיקות בתוכן את שני הזרמים המקבילים של הניאו-חסידות לאורך ההיסטוריה של התפתחותה. מחד גיסא, נראה יהודים שאינם שומרי מצוות הנחושים להביא להתחדשות רוחנית שבעקבותיה יתקן הפרט את נפשו, ובמקרים אחדים אף הקהילה כולה תעבור תהליך של הרמוניזציה. ניאו-חסידות אנטינומית זו תפרש את המקורות החסידיים בצורה שתיתן לגיטימציה לרוחניות בעלת אופי אישי ופסיכולוגי, אשר לא רק שלא תטריד את עצמה בסמכות ההטרונומיה של ההלכה או בזו של הרבנים, אלא אף תתנגד להן באופן מפורש, בראייתה אותם כ"יבשים", כ"ארכאים" או כ"רודניים". " עבור בובר החסידות במהותה היתה תנועה פורצת גדרות וגבולות, תנועה שאפשר לשאוב ממנה השראה לדתיוּת יהודית שאינה כוללת שמירה על ההלכה. כאן האופי המודרני של החסידות מאפשר לתפוס אותה כדרך רוחנית יותר מאשר מסגרת דתית קולקטיבית "

 

מאידך גיסא, נפגוש רבנים ומנהיגים רוחניים אורתודוקסים, אשר בהכירם בכך שצורות הפולחן המסורתיות אינן מפתות חלקים גדולים מהאוכלוסייה היהודית המודרנית, יבקשו להעשיר את חיי הדת על ידי גיוס תנופה ותחכום ממקורות החסידות בתחילתה. אלה לעתים קרובות גם יעצבו את התורות הרוחניות שיציעו בעזרת ידע שהם רכשו ממקורות לא-יהודיים, מדעיים או רוחניים, או אף יעטרו את מה שהם מציעים בלא יותר מאשר כותרת של פרקטיקה מיסטית מסורתית (למשל, "התבודדות"), ואת התוכן שלה הם יחליפו במתודה פופולרית מתוך ההיצע הרחב של רוחניות הניו-אייג'. במאמר הבא אסקור את המשך התפתחותם של הזרמים הניאו-חסידיים הללו במחצית השנייה של המאה ה-20.

 

בואו להיות חברים בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

רוצים לדעת עוד על החסידות? "צוללים לעומק" סדרה חדשה בבית אבי חי

עוד בבית אבי חי