קלינג, קלינג, קלינג

כשתמר אייזמן היתה בת 12, נולדה במשפחתה מסורת שלוש הנקישות, שממשיכה גם היום, כשהתירוש כבר מזמן התחלף ביין או בקמפרי. דוד שמש חדש שהותקן בביתה היה סיבה טובה לחזור על הנוהג המסורתי

את סדר פסח תשנ"ב אני זוכרת היטב. אנחנו המארחים, אני בת 12, מבשרת ציון, ערב אביבי צונן. אחרי המקלחת הופקדתי על סידור השולחן. מאז ועד היום; כנראה יש לי כישרון לזה. במטבח אני בעיקר יודעת לטעום. אז גנבתי קצת מהחרוסת המעולה של אימא והנחתי את כוס היין האחרונה. השולחן ערוך, יש מקום לכולם בשולחן אחד. הקטנים פשוט ישבו צפוף יותר, בחיבורים, או עם רגל בין הרגליים. לנו, שתייני התירוש, היו כוסות קטנות יותר.

הסדר עבר בשלום ובשמחה, אבל לא היה בבחינת מתחרה רציני לסדר מלפני שנתיים, שבו אימא ואבא שלי החליטו לבוא מחופשים לשף ולמצרית מתקופת משה. יכול להיות שלאחד את פסח ופורים זה לא רעיון כל כך רע. כמויות האלכוהול בשני החגים האלו אכן ראויות, וגם בהיעדר המצווה "עד לא ידע", סדר פסח הוא שיכרון חושים אחד גדול, לא?


סדר פסח הוא שכרון חושים אחד גדול לא? תמר אייזנמן

ב"לחיים" הראשון, מסביב לשולחן עם הכוס הקטנה, נולדה מסורת "שלוש הנקישות". יחד עם דינה ואורי, בני הדודים. "קלינג קלינג קלינג", כמו שיכורים ביער שרווד. עוד כוסית ועוד כוסית, תירוש, מים, קולה. "קלינג קלינג קלינג", להרגיש חיים, חיוך רחב, והסדר טס. גם היום בארוחות ובאזכרות - שלוש נקישות. תמיד ומאז. בינתיים התירוש התחלף ביין ולפעמים בוויסקי או קמפרי, הכוסות קטנות, החיוך גדול.


בחודש שעבר התקינו אצלנו בבית דוד שמש. הבניין ניצב כאן 60 שנה, ואני שנה אחת. יום שלם לקח להתקין את הדודים. מחמוד דופק על החלון ומבקש להיכנס דרכו פנימה. הוא גלש בסנפלינג מהגג. הנחתי בצד את ספר השירים של המשורר הסיני לי באי. מחמוד סיים את העבודה ואמר שמחר כבר אפשר להתנהג כרגיל. לא צריך להדליק את דוד החשמל, והשמש, שבדיוק עכשיו שקעה, מחר תתחיל לעבוד גם אצלי.

הדוד הישן מתרוקן אל תוך האמבטיה, מחמוד ואני מסתכלים על המים הנשפכים. 60 ליטר זה הרבה. בדיוק שרציתי למחזר את המים ולהשקות את כד הצבעונים החדשים, התחלף צבעם מרוב חלודה. נראה לי שאפנק את הצבעונים במים נקיים יותר. לפתע, הדוד נראה לי כמו חבית יין ענקית, לא מי יודע מה סקסית, אבל כזו שעושה את העבודה. "מתי נתקין אחת כזאת?", צחקנו. ניסיתי לחשב כמה ליטרים של יין שתיתי בחיי. במקום זאת, חישבתי כמה זיתים בממוצע אכלתי במשך החיים.

לילה ירד, מזגתי לעצמי כוס יין ושבתי לשירו של לי באי:

"בין הפרחים כד אחד של יין

אני מוזג לעצמי, אין לידי חבר

מרים את הכוס, מזמין את הירח המלא

פונה אל צל גופי, יחד אנחנו שלושה

הירח השתוי לא יחרוג ממסלולו

והצל בהבלותו הולך אחר גופי

ברגע של יחד, עם הירח והצל

נעשה ונשמח, נמתין לבוא אביב..."[1]  " אני בביתי הנעים, והבקבוק מתרוקן. אני מהרהרת: בקבוק היין גם הוא בית, בית לגפנים, בית לשירים, בית לשתויים, בית לשלבים ביצירה של מישהו אחר, ואולי גם של אלוהים. "קלינג קלינג קלינג", כוסית אחרונה וחיוך גדול, אני הולכת לישון. אני לא אוהבת להמשיך לעבוד אל תוך הלילה. מחכה כבר למחר, לבוקר, לקפה ולמקלחת שמש יין שלי. הכול כרגיל "

 

אני בביתי הנעים, והבקבוק מתרוקן. אני מהרהרת: בקבוק היין גם הוא בית, בית לגפנים, בית לשירים, בית לשתויים, בית לשלבים ביצירה של מישהו אחר, ואולי גם של אלוהים. "קלינג קלינג קלינג", כוסית אחרונה וחיוך גדול, אני הולכת לישון. אני לא אוהבת להמשיך לעבוד אל תוך הלילה. מחכה כבר למחר, לבוקר, לקפה ולמקלחת שמש יין שלי. הכול כרגיל.

כל בוקר מוזגת קפה אל תוך כוס

נחמה קצרה

היין של אתמול

מתרחקת בכל לגימה

מהרעש הנבנה

אט אט תהום ביני ובין הרחוב

כל בוקר

תמיד אחד יותר מדי.

כמה ניסיונות ניתן לבן אדם?

תמיד אחד יותר מדי.[2]

 

המשך של לי-באי:

"אני שר, הירח רוטט מהסס

אני רוקד, הצל מקרטע נבוך

לפני שנשתכר נשמח איש ברעיו

אחרי שנשתכר נלך איש לדרכו

קשורים לעד נטיל באין תשוקות

נשוב ונפגש על שפת שביל החלב"



[1] קטע מתוך שירו של לי באי "שותה לבדי תחת הירח" מתוך:

108 שירים: מבחר מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית דן דאור (תל אביב: חרגול, 2001), עמ' 70.

תגיות: undefined

עוד בבית אבי חי