אין "אני"

09.02.14

השעות הארוכות בחיק הטבע, תחושת המשמעות וההתפעמות שחש כילד, הניסיון לתרגם אותה לשירים של שוטי הנבואה וההחלטה לשמור מצוות, שהמסה את האגו. רואי כהן, האיש שגילה את המקצב הפנימי של לשון הקודש, חוזר בזמן

ילדות גלילית: סיפור רב דורי

 

השנים הראשונות בעיצוב התודעה שלי היו במטולה, שבגליל העליון. ליד מטולה יש מפל התחנה - אחד משלושת המפלים של נחל עיון. הנחל מגיע מלבנון וזורם לתוך ישראל בדיוק במטולה. ביליתי בנחל הרבה שעות. הייתי מתבונן ביצורים המתגוררים בנחל, דג דגים ומתחבר לטבע המדהים הזה של הגליל. אספתי חרקים ושיחקתי אותה כאילו אני מדען בריטי. מאוד התפעמתי מהמגוון, מהעושר ומהיופי של הטבע. גם קראתי המון ספרים.

 

גם את התנ"ך קראתי. קראתי בו הרבה. איכשהו, החלה להיווצר בי תחושה שארץ ישראל, הגליל, הטבע וסיפורי התנ"ך הם דבר אחד. היתה בי תחושה קסומה, ילדותית, אגדתית, שכללה הרבה אמת בתוכה - תחושה של משמעות. איזושהי התפעמות פנימית. ידעתי שהדברים שקורים לי עכשיו מתחילים לעצב את תפיסת עולמי, ועוד ישפיעו עליי בעתיד.

 

ליד מטולה יש מקום שנקרא תל אבל בית מעכה, ושם היו מערות קבורה עתיקות, שגילינו אחת מהן. שם גם שמעתי סיפור תנ"כי על יואב בן צרויה שהלך להכניע מורד שמרד בדוד, ואותו מורד ברח לאבל בית מעכה. יואב וצבאו צרו על העיר, ואישה חכמה זרקה את ראש המורד החוצה. כך יואב חס על העיר ולא החריב אותה. מפני ששמעתי את הסיפור במקום שבו הוא התרחש, זה השפיע עליי יותר, והתחילה לחלחל בתוך נימי נשמתי איזו תובנה שהחיים שלי, הקטנים האלה, הם חוליה בשרשרת של סיפור גדול מאוד, סיפור רב דורי.

 

רואים עולם: מתחברים לשורשים

 

יצאתי לטייל בעולם אחרי הצבא, וזה היה אחרי שסיפורי התנ"ך והתודעה מהתחנה הראשונה הלכו והעצימו. יצאתי לחפש תשובה לשאלה איך אותה משמעות שחשתי בגליל בתור יהודי, לוי, נראית מרחוק? האם כשאתרחק המשמעות הזאת תהיה מגוחכת ורחוקה, או שהיא תהיה עדיין רלוונטית?

 

המקום הראשון שהגעתי אליו היה אנגליה. הכרתי יהודי, עולה חדש ששמו ג'ון, שהתלווה אליי והזמין אותי לבית הוריו באנגליה. כך מצאתי את עצמי אצל משפחה יהודית בלונדון. אני זוכר שהגעתי שם לבית הכנסת, ובתור ישראלי-צבר שהדת נראתה לו משהו ארכאי, המפגש עם היהודים בלונדון היה מיוחד. ראיתי שבתוך כל האנגלים יש קבוצה של יהודים, והם כאילו חבורה נפרדת. בבית הכנסת התפללו בלשון הקודש בהתרגשות רבה, הרבה פעמים מבלי להבין את המילים, וזה ריגש אותי מאוד. אמרתי לעצמי "אוקיי, מעניין. עושה רושם שזה נכון, הסיפור המופלא הזה על היהודים שגלו מארצם וחזרו, אחרת מי הם בכלל כל היהודים האלה?"

 

מאנגליה המשכתי למזרח הרחוק. הייתי בתאילנד, בפיליפינים, בצרפת, בהודו. השהייה במזרח הרחוק הפגישה אותי עם ה"שבט" שלי - השבט של הישראלים המטיילים. הגעתי לכמה מסיבות טראנס ביערות של צפון הודו, והכול התחיל להתחבר לי. פתאום ראיתי את הצעירים האלה, בני גילי, בחגיגה כלל עולמית, רוקדים לצלילי טראנס. אבל במודעות שלי הרגשתי שמדובר באיזושהי התעוררות שבטית-מודרנית. הכול החל להצטרף לי לתובנה אחת: אם אתה דתי וגם אם אתה לא דתי - הכול קורה ברצונו של ה'. כמו שראיתי אותו משתקף בטבע, התחלתי לראות אותו בהיסטוריה. התעניינתי בהיסטוריה ובסיפור הגדול של עם ישראל, דרך הטיולים בעולם. שם הפרספקטיבה שלי נפתחה.

 

ערב אחד, כשהסתכלתי על השקיעה באי שבפיליפינים, הבנתי שאני לא צריך לדאוג יותר מדי, אלא רק לעשות את מה שאני מאמין בו. החל להתנוצץ במוחי הרעיון, לנסח את התובנות האלה לחרוזים ולשיר אותם במקצבים לכלל שירים עם מודעות היסטורית-אמונית. זו היתה תקופת האינקובציה של שוטי הנבואה.

 

החזרה לארץ: רציתי ליצור דברים בעלי משמעות

 

כשחזרתי לארץ בגיל 23, התחלתי לעבוד בגן ילדים. העברתי כל יום שעות רבות עם ילדים קטנים, בני ארבע-חמש והתחלתי להבין גם דברים נוספים על האנשים. הבנתי שגם המבוגרים הם ילדים, רק בגרסה יותר מתוחכמת. באותה התקופה גם קניתי בעזרתה של סבתי האהובה את הסמפלר הראשון שלי - מקלדת שעליה יכולתי לתכנת מקצבים ולדגום צלילים. כל הזמן פיעמה בי איזושהי תחושה שאני חייב ליצור דברים בעלי משמעות.


שוטי הנבואה, "אין אני"
 

בד בבד נרשמתי לאוניברסיטת תל אביב. בהתחלה לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד, אבל אחרי שביררתי עם עצמי, גיליתי שמה שבאמת מעניין אותי זה ההיסטוריה של עם ישראל. רציתי לראות אם הסיפור הפנטסטי על עם שגלה מארצו וחזר אחרי 2,000 שנה הוא באמת נכון, או סתם פרופגנדה ממשלתית שנועדה להפוך אותנו לאזרחים טובים במדינת ישראל.

 

באותה תקופה גלעד ויטל חברי הצטרף לעשייה שלי. עוד בילדותנו במטולה חלמנו להקים להקה, והנה הוא דפק על דלתי ואמר לי "בוא נעשה את זה". השלישי שהצטרף היה עמית כרמלי ואחריו אסי גבעתי, אברהם טל ועידן כרמלי. כך התחלנו להקליט שירים תחת הכותרת "שוטי הנבואה".

 

שוטי הנבואה: שבט יהודה בשנות ה-2000

 

כשנוצרה השישייה הזאת, נוצרה איזושהי אחדות מאוד מיוחדת ומאוד נכונה. כל אחד ידע מה הוא עושה. בהופעות נתנו את כולנו, והקהל קיבל. מהופעה להופעה הקהל גדל. התחלנו להופיע במועדונים יותר גדולים, הופענו בתיאטרון תמונע פעמיים בחודש, ואז חברת הליקון שלחה את אודי אניס, צייד הכישרונות שלהם, ורצו להחתים אותנו על חוזה. אפילו שהבנתי שמבחינה כלכלית אני לא מבין שום דבר, הלכנו על זה באמונה, וטוב שכך.

 

כאן החלה תקופה שבה מהמועדונים יצאנו לפסטיבלים, הופענו בשנטיפי והיה לנו מסר לאנשים האלה, מסר לעצמנו: אנשים הם אנשים. אנחנו, כיהודים צעירים, לא מדור המגל והחרמש, אלא הדור שגדל על טלוויזיה וטייל בעולם, היה קצת אבוד מבחינה אידיאולוגית. בשנות ה-80 צללו כאן, בתרבות הפינגווין והדיכאון, לאיזו אפלה ולחיקוי של מה שנעשה באנגליה. עברתי את זה בתור נער.

 

מה שקרה עם שוטי הנבואה היה שדר של תקווה וזיהוי של "מי אנחנו": לא רק חיקוי של מה שקורה בעולם, ולא רק העתק של התספורות ושל המקצבים האופנתיים עכשיו באנגליה, אלא לאפיין אותנו כ"שבט יהודה בשנות ה-2000". גם עם הראסטות והשיער הארוך והלונגים - אנחנו יהודים בארץ ישראל. זה היה המסר שלנו, וגם הופענו עם מגן דוד בבאק סטייג'. לוגו הלהקה היה מגן דוד עם רימונים, ששידר פריחה חדשה ואיזושהי תחושה של גאולה. הרגשתי שאנחנו חיים כאן כהתגשמות הנבואה, שמה שכולם חווים כאן כמובן מאליו הוא בעצם דבר עצום.

 

השיבה הביתה: האגו נמס

 

בכל התקופה של שוטי הנבואה שרתי על יהדות, דיברתי על יהדות, כתבתי על יהדות, אבל את המצוות כפשוטן לא שמרתי. הנכונות לעשות 1+1 עדיין לא הבשילה בי, כנראה. לא הבנתי שאם אני יהודי בארץ הקודש, יש לי כאן שבת שאני צריך לשמור ויש לי כשרות שאני צריך לשמור וכן הלאה. אני חייב להיות כן ולהודות שבימי הלהקה פסחתי על שני הסעיפים. היום אני יודע שמשהו שם לא היה שלם. זה יכול להסביר הרבה מהטלטלות הפנימיות שעברתי, גם כאדם וגם כחלק מהלהקה באותן עשר שנים של תהילה.

 

בתחנה הזו, שהחלה באותה שנה שהתפרקה הלהקה, חשוב לציין, באותה שנה שבה הדוד האהוב שלי הסתלק מן העולם בתאונה, לקחתי ליד ספר של רבי נחמן - לא כ"חוקר", אלא בפשטות. זו היתה השנה שבה איזשהו אגו נמס, סוף סוף, והבנתי שעליי להיות יהודי פשוט. התעורר בי הרצון לשמור את המצוות כפשוטן והתחלתי לעשות את זה. " בכל התקופה של שוטי הנבואה שרתי על יהדות, דיברתי על יהדות, כתבתי על יהדות, אבל את המצוות כפשוטן לא שמרתי. הנכונות לעשות 1+1 עדיין לא הבשילה בי, כנראה. לא הבנתי שאם אני יהודי בארץ הקודש, יש לי כאן שבת שאני צריך לשמור ויש לי כשרות שאני צריך לשמור וכן הלאה "

 

במוזיקה עצמה זה לא התבטא בצורה קיצונית, כי מוזיקה היא מוזיקה. זה לא שהתחלתי להתעמק מיידית בסולמות כלייזמר. המשכתי לעשות אותה המוזיקה שאני עושה, אבל מבחינת הטקסטים, גיליתי את המקצב הפנימי של לשון הקודש. התחלתי להתעמק בו יותר ויותר ולהיות יותר מודע לכך שאנחנו כישראלים דוברי עברית כשפת אם, נמצאים בהזדמנות מופלאה להאזין למקצבים הצפונים בכתובים העתיקים של עמנו. כך הלחנתי את פיטום הקטורת ועוד טקסטים רבים. למעשה, מדי בוקר אני מתפלל שחרית במקצב, על גבי הרמוניות. הרעיון הוא לא לכפות את המקצב על המשפט, אלא לשמוע את המקצב היוצא מן המשפט.

היכנסו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי

משפחת גלעד - מקנה דקל - נחל הבשור
משפחת גלעד - מקנה דקל - נחל הבשור
מה גורם לחקלאי מהעוטף להישאר בחווה ולישון על המתבן כשמסביב מתנהלים קרבות בלתי פוסקים? בפרק הראשון של ״אדם אדמה״ ירדו שלומי שבן והדיי עפאים לחבל הבשור, לביקור בחוות הבודדים היפהפייה של אייל ואיתמר גלעד, אב ובן שמגדלים כבשים בעוטף כבר 40 שנה, וממשיכים לדאוג לכל כבש וכבש גם בימי המלחמה.
עם: הדיי עפאים, שלומי שבן
מתוך: אדם אדמה
מיוחדים וידאו
10.06.24