עלייה לצורך ירידה

בעוד שתוכניות כמו גרעין צבר ונפש בנפש מתהדרות במספרים מרשימים של צעירים שעושים דרכן עלייה ומתגייסים לצבא  - כ-4,000 צעירים מדי שנה בסך הכול – קשה לנהל מעקב מדויק אחר מספרי החוזרים לארץ מולדתם בתום השחרור מצה"ל. עם זאת, נדמה כי אחוז לא קטן מהעולים האמריקאים אינם מצליחים להשתלב בארץ ובוחרים להמשיך ללימודים או עבודה בארצות הברית.

 
אברהם לאפ, בימים אחרים. "כשהמפקד שלך צעיר ממך בחמש שנים, זה לא פשוט"

אברהם לאפ (27) מברוקלין מעיד על עצמו כי גדל על "ארץ ישראל" ופחות על "מדינת ישראל". רק בקולג' החל להתעניין במדינת ישראל, ולזאת הצטרפו גם המחשבות על עלייה: "ביקרתי בארץ, ובעקבות כך, סקרנותי גברה והתחלתי לקרוא עוד ועוד על ישראל. מאוחר יותר הוצע לי ללכת למפגש של נפש בנפש, וכך נסללה הדרך לעלייה".

 

אברהם מספר כי ציפה שבצבא יעריכו את העובדה שיש לו תואר ראשון בהנדסה, אולם גורמי המיון לא אהבו את הרעיון שחייל יעשה עבודה של אזרחים ושיבצו אותו לתפקיד אחר. בהמשך הצליח להגיע לבסוף למנהל האזרחי ולהשתמש באנגלית הילידית שלו כדי לתקשר עם גורמים דיפלומטיים מחו"ל במסגרת תפקידו.

 

"הייתי בן 25 וגרתי עם שלושה חיילים בחדר קטן. כדי להיכנס לחדר אוכל עמדתי בתור 40 דקות, והייתי צריך לבקש רשות לעשות כל מיני דברים", הוא אומר, "אני מודע לכך שזוהי המציאות הצבאית, אבל כשמהמפקד שלך צעיר ממך בחמש שנים, זה לא פשוט. הרבה מחבריי העולים הרגישו כך".

 

קייטנה עם נשקים

 

לאביטל אלקיים (23) נקודת פתיחת מעט שונה. היא בת לאב ישראלי שגדלה בלוס אנג'לס. כבר מגיל תיכון היה לה ברור שבתום הלימודים תעלה לישראל ותתגייס לצבא. "בארצות הברית לא הולכים לצבא ממניעים אידיאולוגיים; עושים זאת כדי להתפרנס או כדי להתחיל את הקריירה האזרחית בתום השירות בנקודת פתיחה טובה יותר. לכן, כל כך הופתעתי מהיחס של החבר'ה הישראלים לכך שבחרתי לעלות ולהתגייס. ציפיתי שיקבלו אותי בזרועות פתוחות, אך זה לא תמיד היה כך".

 
דייויד אברהם (השני משמאל). קשה להתפרנס בישראל בתחום שאיננו היי טק

גם אלקיים לא שובצה לתפקיד המועדף עליה ושימשה כחובשת במרפאה של בסיס נח"ל שבו שירתו לא מעט עולים. "הגיעו אליי הרבה חיילים אמריקאים, ואפילו כאלה שגדלו היכן שאני גדלתי בלוס אנג'לס. זו היתה הקלה בשבילם לראות שהם יכולים לדבר עם החובשת באנגלית ואני יכולה לעזור להם בצורה הטובה ביותר. היה כיף להתגעגע הביתה ביחד ולחלוק את הקשיים שבמעבר לישראל".

 

גם לדייויד אברהם (27) לא היה שירות קל, אבל הוא תמיד השתדל להתייחס לדברים בהומור: "ניסיתי להתייחס לצבא כמו לקייטנה עם נשקים. תמיד הסתכלתי אחורה על מה שכבר עברתי ואמרתי לעצמי שאם עברתי את כל זה, אוכל לעמוד גם במה שצפוי לי בהמשך".

 

אברהם התגייס לחיל השריון דרך גרעין צבר. הוא הגיע לארץ עם תואר ראשון בחינוך וחשב לעסוק בכך גם בצבא. הדבר האחרון שהוא ציפה לו זה להיות מפקד טנק. הוא מספר בחיוך על קשיי השפה שהיו בתחילת הדרך: "בצבא, כשקיבלתי 65 במבחן, הייתי מאושר. נדמה לי שרק כשעשיתי מילואים הבנתי לראשונה כל מילה שהמדריכות אמרו".

 

מה גרם לכם להכריע לטובת חזרה לאמריקה?

לאפ: "התקבלתי לתוכנית של תואר שני בהנדסה באנגלית של הטכניון, אולם מאוחר יותר נודע לי שסגרו אותה. כדי להתקבל לתוכנית מקבילה בבן גוריון היה עליי לעבור מבחן בעברית ברמה גבוהה, כולל כל המונחים המקצועיים. בשוק עצמו אולי הייתי יכול להסתדר עם העברית שלי, אבל לא בתואר. מעבר לזה, השהות בארץ עייפה אותי והתחלתי להרגיש קצת קלסטרופובי. גדלתי בניו יורק, עיר עם מגוון תרבותי עשיר, והתגעגעתי לזה".

 

אלקיים: "אני שואפת להיות פסיכולוגית, וקשה לראות איך אני מסיימת תואר ראשון ומתקבלת לתואר שני בפסיכולוגיה בארץ. התחרות הרבה יותר קשה, וגם העברית שלי לא מספיק טובה כדי לעבור את הבחינות. כיום אני בקולג' בקליפורניה, ואני די בטוחה שאמשיך פה גם לתואר שני".

 

אברהם: "תמיד אומרים שחיילים בודדים מסכנים, אבל מהרגע שהשתחררתי, היה קשה כפליים. פתאום המציאות הכתה בי. רציתי להמשיך עם חינוך, אבל הרגשתי שהלימודים בארץ מאוד תיאורטיים. כמו כן, בארץ מרוויחים סכום מגוחך של 23 שקל לשעה בתחום הזה, ואילו בארצות הברית הסכומים מתגמלים הרבה יותר". " דייויד אברהם: תמיד אומרים שחיילים בודדים מסכנים, אבל מהרגע שהשתחררתי, היה קשה כפליים. פתאום המציאות הכתה בי. רציתי להמשיך עם חינוך, אבל הרגשתי שהלימודים בארץ מאוד תיאורטיים. כמו כן, בארץ מרוויחים סכום מגוחך של 23 שקל לשעה בתחום הזה, ואילו בארצות הברית הסכומים מתגמלים הרבה יותר "

 

יש משהו שהיה יכול לעזור לכם להישאר בארץ?

אלקיים: "לא הייתי מודעת לאפשרויות העומדות בפניי ביום שאחרי השחרור. אין ספק שאילו היתה מערכת תמיכה לחיילים משוחררים, היה לי יותר קל להכריע לטובת ישראל. אני חושבת שמתוך גרעין של 25 איש, שבעה כבר חזרו לארצות הברית".  

 

אברהם: "אני מניח שאם הייתי עוסק בהייטק, היה לי יותר קל להישאר, אבל אני אוהב את תחום החינוך, וקשה להתפרנס בכבוד בתחום הזה".

 

יכול להיות שהכפר הגלובלי שאנו חיים בו הולך וקטן עם הזמן, ולפחות בעיני העולים החדשים של שנות האלפיים, המושג "עלייה" מקבל משמעות שונה. מי אמר שחייבים להישאר במקום אחד כל הזמן?

לאפ: "בחיים שלי שום דבר לא קבוע. אני יכול לשנות מקום כל הזמן. אני רוצה מאוד לחזור לארץ, ואולי זה אפילו יקרה בקרוב, אבל אין סיבה לחשוב שעלייה היא לצמיתות ואם לא נשארתי אז נכשלתי".

 

אברהם: "אני מסכים. אני לא חושב שחייב להיות מקום אחד שאני קורא לו 'בית'".

מה חשבתם על טענות הצעירים האמריקאים שאי אפשר לחיות במדינה הזאת? ספרו לנו על זה בעמוד הפייסבוק שלנו

Model.Data.ShopItem : 0 6