מבוסס על סיפור אמיתי

10.11.13

"למה אני כותב את כל זה? כי הסיפור הזה הוא בדיה, אבל הבדיה הזאת מבוססת על האמת, לפחות על זו שלי – אם יכולה להיות האמת שלי". שיר על אמריקה, פרק אחרון. אחרית דבר

הסיפור שקראתם אינו יומן, אבל הוא כן מבוסס על סיפור אמיתי. הוא רצוף בדיות, אבל משולבים בו אירועים שקרו באמת, כפי שזכרתי אותם. הדמויות בו בדיוניות, אבל חלקן עושות דברים שעשו אנשים אמיתיים.

 
כל כך הרבה דברים שלא ראיתי באמריקה (מתוך הסרט "מנהטן")

בסוף אוקטובר 2006 נחתי באמריקה והגעתי אל סן חוזה. באמת הייתי אחרי פרידה ובאמת לא ידעתי מה לעשות בשארית חיי. שיחה מקרית בפאב הביאה אותי לאמריקה, להיות מוכר בעגלות. יש שיטענו ששום דבר אינו מקרי; אני לא נמנה עמם. החיים רצופים במקריות. היינו יכולים לחיות חיים אחרים ולבחור בהם רגע אחרי רגע אחרי רגע.

 

הבטחות לכסף גדול וחוויות מרתקות הביאו אותי לאמריקה בפעם הראשונה בחיי. כמה רציתי כסף גדול, כמה רציתי חוויות, נשים, דברים שיקרו. לגלות עולם חדש ולבנות את האדם החדש שאולי אהיה. היה קשה ומרתק, מדהים, משמח, עצוב, בודד, ובחלק מהזמן הרגשתי בין חברים – כי היו חברים והיה גם נעים וטוב.

 

באמת עבדתי חודשיים כמוכר בקניונים שונים באזור מפרץ סן פרנסיסקו. לא הייתי טוב בזה. משם עברתי אל לוס אנג'לס ובאמת עבדתי בדיוק במכירות שתיארתי. הייתי טוב בזה; טוב מאוד אפילו. גרתי בהוליווד; היה מרתק. המקומות שהיו אגדות קולנועיות וטלוויזיוניות הפכו למציאות תחת רגליי, תחת גלגלי המכונית. בחלקם שתיתי קפה, באחרים התחלתי עם בחורות.

 

ראיתי את אמריקה שתיארתי. אמריקה של המהגרים, של שולי החוק, של המאבק לבנות את עצמך מחדש. אמריקה של החלום האמריקאי שאנשים עמלים על הגשמתו. חלקם מצליחים; חלקם ממשיכים להיאבק כל חייהם; אחרים מוותרים.

 

לא ראיתי את אמריקה של האוניברסיטאות הגדולות, של ההחלטות הבינלאומיות, של המשרדים בבניינים הגבוהים, של המרכז האינטלקטואלי, המרכז המסחרי, המרכז התרבותי, המרכז הבינלאומי. לא ראיתי אותה מחוץ לסרטים שראיתי כאן ושם. נגעתי בה כמו שכולם נוגעים. ביקור בפאב שבו יושבים גם מרצים וסטודנטים מאחת מאוניברסיטאות העיר, חברים שעובדים בעבודות חוג הסילון, אירועים ליהודים מצליחים בלבד. הם היו מצליחים, ואני הייתי מהגר עבודה ללא אישור עבודה. לבשתי ג'ינס שקניתי בחנויות באמריקה, גם באירועים שלא מקובל ללבוש בהם ג'ינס. " ראיתי את אמריקה שתיארתי. אמריקה של המהגרים, של שולי החוק, של המאבק לבנות את עצמך מחדש. אמריקה של החלום האמריקאי שאנשים עמלים על הגשמתו. חלקם מצליחים; חלקם ממשיכים להיאבק כל חייהם; אחרים מוותרים "

 

כל כך הרבה דברים לא ראיתי. אולי אי אפשר לראות את הכול. אולי. אחרי שנה באמת חזרתי לישראל. למה? כי התגעגעתי, כי אני אוהב את ישראל וכי רק כאן, ידעתי, אוכל להגשים את עצמי. כן, גם החשש מרגשות האשם על ירידה פוטנציאלית החזירו אותי לכאן. ידעתי שבכמה מאמצים נוספים אוכל למצוא לי סידור כלשהו שיאפשר לי להישאר. באמת יכולתי. אבל השנה היתה שנה והיא נגמרה.

 

חוץ מזה, אמריקה לא הרגישה אמיתית. הקירות היו חלולים מעט, והפוליטיקה, השיחות והעצבים היו על דברים שמעניינים אותי רק מדרגה שנייה ושלישית, ואולי בכלל לא. אי אפשר היה לבלות חיים שלמים בארץ לא אמיתית.

 

הכרתי שם ישראלים או ישראלים לשעבר או יורדים שבשבילם ישראל היא זיוף ואמריקה אמיתית. לכן הם שם ולכן אני בחרתי לחזור לכאן.

 

ידעתי שאכתוב על זה. התחלתי לכתוב עוד שם, באמריקה. ידעתי שאני רוצה לכתוב. את ספר שיריי הראשון פרסמתי כשנה אחרי שחזרתי. את הספר הזה פרסמתי כשש שנים אחרי שחזרתי, והנה הוא לפניכם.

 

למה אני כותב את כל זה? כי הסיפור הזה הוא בדיה, אבל הבדיה הזאת מבוססת על האמת, לפחות על זו שלי – אם יכולה להיות האמת שלי. הסיפור הזה מכיל שמות ודמויות, אירועים ומקומות שלא היו, אבל הוא מבוסס על אירועים שקרו.

 

שם אחד הוא אמיתי - השם ג'ונסון לוי. זה השם שניתן לי פחות או יותר כפי שתיארתי. זה השם שנהיה הכינוי שלי, השם שלי באמריקה. רבים הכירו אותי רק בשם זה. נשאתי אותו בגאווה, וגם אם אינני משתמש בו עוד, הוא ליווה אותי ושירת אותי וסימל תקופה, כמו רבים משמות החיבה שאנו אוספים בחיינו בתקופות שונות. את חלקם אחרים זוכרים, את חלקם אנחנו שוכחים.

 

עשיתי שם חברים, חברים טובים. ישראלים טובים עברו לארץ הזאת. אמריקאים טובים חיים בה. בלעדיהם לא הייתי יכול לשרוד את השנה ההיא. אולי הייתי חותך מוקדם יותר. אני מודה על כל אחד מהאנשים הללו שפגשתי כאן.

 

עמיר עקיבא סגל

ירושלים

תשע"ג - 2013

עוד בבית אבי חי