סוף מחזור הזריעה

27.10.13

"הרחובות האלה, הערים האלה, המקומות האלה. זה לא עניין נוסטלגי דווקא, אבל כשאתה עוזב מקום שלא על מנת לחזור, לפחות לא באותו התפקיד, זה נוסטלגי ועוד איך". שיר על אמריקה, פרק כ"ג

אמריקה מעולם לא היתה קיימת. רק אמריקה של החלומות, של הסיפורים, של הקניות, אמריקה של השירים על אמריקה, של הפרסומות. רק זו ישנה. לכן' לעולם אין רואים את פניה האמיתיות. קל מאוד להבחין בשקר, ישנם גם אלו המאמצים אותו כאילו היה אמת. אבל אמריקה איננה אלא שיר על אמריקה, שיר שממדיו תפחו.

 
אמריקה מעולם לא היתה (צילום: ת'ינקסטוק)

הישראלים אינם מביאים את האמת לאמריקה; הם משתתפים במשחק השקר, מוכרים במחירים מופקעים, משקרים זה לזה, או לפחות לאמריקאים, מסתירים את האמת, מחפשים את מה שכולם מחפשים כאן: כסף, סקס. איש לא מחפש כאן אהבה, אלא אם המטרה היא גרין קארד. אהבה קיימת רק בסרטים המתארכים יתר על המידה, אולי כדי לחפות על משמעות החיים הנעלמת במחזור זריעה אינסופי זה.

 

העבודה שיש לגמור

 

בימים ובשבועות האחרונים אני עובר בכל המקומות שאיתם עבדתי, נפרד מהם - לא תמיד בידיעתם. לפעמים אני לוקח את רונן או את בני כדי להראות להם איפה נמצא כל מקום ולהכיר לבעל המקום את שותפיי, שמעתה יעבדו איתם. בחלק מהמקומות אני אומר שאני עוזב. עלי מבקש לשלם לי כמה אלפי דולרים כדי שאשיג לו דרכון ישראלי ואשלח אליו. הוא מוכן לשלם במזומן. אני מסרב בעדינות.

 

לפעמים אני מציג את רונן כמנהל ולפעמים כשותף, כך גם עם בני. רונן בינתיים לא מוצא עבודה רווחית כמו מכונות ההימורים. בני אומר לי שהוא גם לא ימצא, שאין. "יגידו מה שיגידו, זאת העבודה הכי רווחית שיש באמריקה לישראלים", הוא אומר לי כשאנחנו עוצרים בפויו-לוקו.

 

"אבל לא חוקית".

 

"שום דבר לא חוקי", הוא אומר, "מי שרוצה להתקדם לא יכול לתת לזה להגביל אותו. חוקים זה כדי לעצור אחרים. אנשים בלי גרין קארד למשל. אתה תראה, בארץ לא יהיה לך קל כמו פה. שם אתה תקפיד על כל פסיק. לא תעשה כסף כמו פה. אתה תחזור להיות אשכנזי."

 

הרחובות האלה, הערים האלה, המקומות האלה. זה לא עניין נוסטלגי דווקא, אבל כשאתה עוזב מקום שלא על מנת לחזור, לפחות לא באותו התפקיד, זה נוסטלגי ועוד איך. אלו לא הרחובות ולא האזורים שהייתי מגיע אליהם אם לא הייתי בא כדי למכור מכונות הימורים, אלו לא העסקים שהייתי מחפש אם לא הייתי צריך להיכנס אליהם כדי למכור – חנויות המים המקסיקניות, המסעדות הקטנות והעניות, חנויות העישון, המרקטים של הקוראנים, בתי הקפה הווייטנאמים, מסעדות הבוריטו שלא הייתי מוכן לאכול בהן ואפילו לא לטעום בהן דבר, חנויות משקאות שזכוכית משוריינת מפרידה בין המוכר לבין שאר החנות. קומפטון, בייקרספילד, לונג-ביץ', ריברסייד, דרום מזרח לוס אנג'לס, אנהיים, עזה הקטנה, קוריאה טאון - את כולן אני עומד להשאיר מאחוריי. " הישראלים אינם מביאים את האמת לאמריקה; הם משתתפים במשחק השקר, מוכרים במחירים מופקעים, משקרים זה לזה, או לפחות לאמריקאים, מחפשים מה שכולם מחפשים כאן: כסף, סקס "

 

המקומות האלה, החצרות האחוריות, הצדדיות האלה. מקומות שהלבנים הם המיעוט בהם. מרבית האנשים שלהם מכרתי, שאיתם עשיתי עסקים, מרביתם אינם לבנים. לבנים לא לוקחים את המכונות האלה. כמעט. לבנים הם פחדנים. אבל זה לא ממש מעניין. מה שמעניין הוא הרחובות האלה, האזורים האלה שנראים כצדה של ההוויה, שנראים כאפיזודה חולפת. שנה שעברה עליי כאפיזודה חולפת, כחלום. אבל אנשים חיים כך שנים, לפעמים חיים שלמים. רחובות שילדים נולדים בהם וחיים בהם, מקימים בהם בתים ומוצאים את עצמם עובדים למחייתם, נעזרים במכונות הימורים כדי לגמור את החודש. מאמינים לאיש המכירות הישראלי ג'ונסון לוי שמוכר להם מכונה שאכן מביאה כסף.

 

אנשים שחיים בצד של ההוויה הכללית, אבל אלו החיים בשבילם. ההוויה הכללית היא הסיטרא אחרא בשבילם. הם חיים את החיים האמיתיים, החיים שבהם קורים דברים. הם חיים אותם ופגשתי אותם שם. עשיתי איתם עסקים, ועכשיו אני עוזב.

 

ברור לי שאחזור, אם יסכימו לחדש לי את הוויזה. ברור שאחזור. אבל גם ברור שלא אעשה את זה יותר. איש מכירות לא חוקי בארץ זרה. אי אפשר לחזור על זה.

תגיות: מערבה מכאן

עוד בבית אבי חי