הרב עבדיה יוסף נפטר, ומדינת ישראל בהלם. אבל לא כולם חולקים את אותו ההלם, ובדבריי אלה אני מקווה למפות את הטיפוסים השונים המרכיבים אותה ולחלץ מתוך כך הבנה כלשהי על החברה שלנו; חברה שעומדת לדעתי בפני הזדמנות היסטורית לעבור טרנספורמציה תרבותית חשובה מאוד. אולי (שזה מעין סיכול אותיות של הלוואי) מותו של הרב עובדיה יוסף יזניק כאן תרבות דיאלוגית חדשה.
מצד אחד, כאמור, ישנו ההלם, נכנה אותו הדתי (אני מתנצל מראש על ההכללות של דתי וחילוני - הן גרועות - אך בהיעדר מונחים אחרים, אני נאלץ להשתמש בהם), של חסידיו ותומכיו ושל אלה שמעריכים ומכירים בגדולתו הפסיקתית (שעד כמה שידוע לי על היותה גדולה יש קונצנזוס נרחב). אלה מצהירים על לא פחות מאשר נקודת מפנה בהיסטוריה היהודית. ההלם הזה, אם לצטט את הביטויים שכבר צוטטו בכל מקום, הוא הלם של התייתמות ושל אובדן מאור היום.
ציניקנים – התאפקו. מי שמקשיב לכאב המבוטא כאן שומע שמבחינה רגשית, יש כאן לכל הפחות תדהמה בסדר גודל קוסמי. "השמש כבתה" זה אולי ביטוי שגור ברטוריקה של האבל, אבל אין בכך להצניע את מידת האימה, וכל מי שמקורב לעולם ההלכה (וכיוצא בזאת, לכל הלכה או אמונה דתית באשר היא), יכול להבין את ההלם הזה.
כל מי שיש לו נגישות, בין שהיא קיומית ובין שהיא תיאורטית, לפסיכולוגיה של ההלכה ולפסיכולוגיה של האמונה – מבין את ההלם של מי שמתייתם מרבו. ומעבר להלם של האבל, זהו הלם של נשיאת עדות לשעה הרת גורל, ובמקרה שלנו, מותו של ענק בתורה שספריו זכו בחייו למקום של כבוד בכל ארון ספרים יהודי, לצד השולחן ערוך, המשנה ברורה והי"ד החזקה.
ההלם האחר
נבחן כעת את ההלם שמנגד, נכנה אותו, שוב בהכללה גסה, ההלם החילוני. "אני רואה טלוויזיה, מקשיבה לרדיו, קוראת באינטרנט – ולא מאמינה", כותבת אורית קלייר-ארזי בטור דעה (ב"גלובס") שזועק לטיפה של מודעות ופיכחון בתוך פסטיבל הסגידה ההזוי הזה, ונכון לשלישי בערב גרף כבר מאות תגובות. וכך היא ממשיכה וכותבת: "השנה היא 2013, אבל מנהרת הזמן זרקה אותי, שלא מרצוני, לזמן אחר, קדום, ולמקום אחר, רחוק.... מדינה מערבית, המתיימרת להיות מודרנית, המתגאה בחברותה ב-OECD, המובילה ביצירתיות היי-טקית ובפרסי נובל - עמדה מלכת. והדבר צורם ומקומם במיוחד במקרה של מרן, שחובותיו אף רבים עוד יותר מזכויותיו בראייה מפוכחת של רבים מאוד מאזרחי המדינה".
ובכן, גם ההלם הזה מהול במצוקה עמוקה, אבל זוהי מצוקה אחרת, לגיטימית אגב לא פחות מן המצוקה של חסידי הרב. זהו ההלם של מי שאינו מבין איך החוקים מופרים והשופט אינו שורק. זהו הלם של ציבור ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, שיכול להרשות לעצמו לשאוף גבוה יותר (הוא גם זה שמגדיר בדרך כלל מה זה גבוה ומה זה נמוך), להיות חלק מן העולם הגדול, שותף משמעותי בכפר הגלובלי.
זהו ציבור חשוב שמביא גאווה למדינה, מספק רשימה מכובדת של זוכים בנובל, מייצר אמנות וספרות, ובמקרים מסוימים, לא מעט כסף. זה הציבור שהקים את המדינה. זוהי ההגמוניה שנפרדת ממעמדה, דווקא בשל המימוש של החזון הדמוקרטי שלה. עניינים של מסורת ובגדים מוזרים ושפה עתיקה מעכבים לדעתה את מה שיכול להיות כאן. הלוויות המוניות המזכירות כאלה של מנהיגים רודנים מנפצות את החלום שלה לחיות במדינה מתוקנת, ליברלית, נאורה. זה ההלם של מי שפשוט אינו מבין איך ארצו שינתה את פניה.
(צילום: פלאש 90)
גם אלה וגם אלה אלימים
אלא שכאן הטעות הגדולה. ההלם ה"חילוני" תמה למה השופט לא שורק נגד מפגן הבורות שהוא מזהה במחנה מנגד, אבל הציבור החילוני כיום הוא בור לא פחות. הוא בור ועם הארץ בכל מה שנוגע לעולם התוכן היהודי, והוא בור בכל מה שנוגע לפוטנציאל האדיר שטמון ביום שבו הוא יסכים ללמוד את תרבותו לעומק, ועל הדרך, להכיר בכך שישנם תתי-תרבויות שונות ומגוונות שמבינות את העולם אחרת ממנו ושאם כולם ישכילו לכבד את האחר מהם, אז או אז יקרה כאן משהו גדול באמת.
הציבור הזה נוטה להניף את דגל הליברליות על חשבונם של מי שאינם כמוהו. האם זו ליברליות? משל למה הדבר דומה? לחסיד חב"ד חצוף שמניף דגל של משיח, ולא איכפת לא מאומה אם הוא תקוע למישהו בפנים או לא. אף על פי שאלה ליברלים ואלה משיחיים, גם אלה וגם אלה אלימים הם.
האגדה מספרת שכשיצאה בת קול משמים ופסקה שהלכה כבית הלל, הקשו החכמים ושאלו, כיצד ייתכן שהלכה דווקא כבית הלל אם גם דבריהם של בית שמאי הם דברי אלוהים חיים. והתשובה היתה שבבית הלל לומדים גם את תפיסת העולם של בית שמאי, ולא זו בלבד, אלא שהם מקדימים בתשובותיהם לתת את התשובה השמאית לפני שהם נותנים את התשובה ההללית.
הכוח של אסכולת בית הלל היה ביכולת הדיאלוגית שלה, והיכולת הזאת היא בדיוק מה שצריך לפתח מי שרוצה להנהיג כאן את תפיסת עולמו. לא כי תפיסת העולם האחת היא הנכונה יותר, אלא כי תמיד תהיינה תפיסות עולם מנוגדות, והדרך שבה חולקים אותן היא זו שמעידה על נאורות או נחיתות.
הרב עבדיה יוסף ז"ל/זצ"ל/זצקללה"ה (תבחרו לפי ההתמקמות שלכם ברצף) ללא ספק היה מנהיג שנוי במחלוקת. אינני יודע ואינני מעוניין לבדוק בציציותיו ולשפוט אותו לכאן או לכאן. היו פעמים שהתקוממתי ורתחתי מאמירות שיצאו מפיו, ובטח שלא הסכמתי עם השקפותיו הפוליטיות והחברתיות, ולצד זאת ידעתי שהוא פוסק חשוב ופורץ דרך, ואני כבר מייחל לזמן שיהיה לי להתעמק במורשתו ההלכתית. מה שבטוח הוא שמותו הוא בבחינת זעזוע דתי, סוציולוגי, פוליטי ותרבותי, ויש האומרים כלכלי. מותו מזיז את המציאות שלנו בכמה רבדים שונים, ואני תקווה ותפילה שהוא יזיז משהו גם בשסע הדתי-חילוני. " אולי השיח הציבורי החדש יביא לידי הבנה במגזר החילוני ליברלי שהמדינה הזאת איננה מדינה ליברלית כשאר המדינות הליברליות בעולם ושזה לא חייב להיות מאפיין שלילי. יתרה מכך, זה עלול להפוך למאפיין שלילי אם המגזר הזה לא ייקח אחריות על התוכן היהודי שמשפיע כאן על חיי היום יום שלו "
אולי השיח הציבורי הזה יביא לידי הבנה במגזר החילוני ליברלי שהמדינה הזאת איננה מדינה ליברלית כשאר המדינות הליברליות בעולם ושזה לא חייב להיות מאפיין שלילי. יתרה מכך, זה עלול להפוך למאפיין שלילי אם המגזר הזה לא ייקח אחריות על התוכן היהודי שמשפיע כאן על חיי היום יום שלו, דהיינו בתרבות היהודית, במסורת ההלכתית (כן כן, היא חלק מהנוף של המדינה הזאת) ובהשלכות הפוליטיות והתרבותיות שלהם על החברה והתרבות הישראלית.
הלוואי שהחברה בישראל תדע להיפרד מן הפירוד ולהתעלות ללימוד והכרה בסיסית של הכוחות שמניעים כאן את חיינו, ומשם להצמיח תרבות דיאלוגית בוגרת ומכבדת, כזו שמחזירה את העטרה לביטוי "ויכוח יהודי". הלוואי שהמחלוקות לא תהיינה לשם כוח פוליטי גרידא, אלא לשם שמים באמת.
אפילו אם רק לשם כך הוא הסתלק, ייתכן שהמציאות המיוחלת הזאת, שמותו עשוי להזניק (אמן כן יהי רצון), תקנה לו יותר זכויות מכל העושר ההלכתי שהותיר מאחוריו. יהי זכרו ברוך, ויהיו חיינו, בין שאנו חסידיו ובין שאנו מתנגדיו כאחד, מבורכים לא פחות.
Model.Data.ShopItem : 0
6
