לא יכולתי ללכת נגד הלב

 

הצטרפתי להבימה בגיל 13, אחרי שהשתתפתי בהצגות שונות לילדים. הייתי מין ילד פלא. שיחקתי שם תפקיד בהצגה "יוליוס קיסר", במסגרת הפקה ענקית. בשלב מסוים התקשר אליי דן בן אמוץ והציע לי תפקיד בסרט 'הוא הלך בשדות' עם אסי דיין ואיריס יוטבת, שנהיתה בהמשך לאשתי. קריירת המשחק הלכה והתפתחה, בו בזמן שנקרעתי בין תיאטרון למוזיקה.

אני זוכר ששיחקתי עם ליא קניג בהצגה "לא ביום ולא בלילה". באותה תקופה השירים שלי היו במקום הראשון במצעדים, וכשעליתי על הבמה בתיאטרון, היו צועקים לי את שמות הלהיטים מהרדיו. הרגשתי שאני צריך להיות ממוקד יותר במה שאני עושה. הייתי גם שחקן, גם יוצר, גם זמר – הרגשתי צורך להתפקס. זה היה לא נוח ביחד.

 

לקח לי זמן, אבל שלושה שבועות לפני הפרימיירה של "נפוליאון", הצגה שבה הייתי אמור להשתתף, קיבלתי החלטה לעזוב. החלטתי שאני מסיים עם התיאטרון. להגיד לך שאני שלם עם זה עד היום? לא. אבל אז התחלתי לכתוב את "לך איתה" ו"למה עכשיו", וההצלחה המוזיקלית היתה מה שנתן לי את הכוח לחתוך מעולם התיאטרון באופן כזה.
 

 

כתבתי בעצמי את רוב החומרים בהרכב שובבי ציון, שבו הייתי חבר יחד עם חנן יובל וקובי אושרת. ב-71' נבחרנו כלהקת השנה. היו לנו להיטים, כמו "איש גדול", ולעתים נקבעו לנו שלוש הופעות בערב. זה היה רוק פסיכודלי שלקח לקהל זמן לעכל. 

 

פירקתי את הלהקה בשיא ההצלחה, אחרי שנה ומשהו, כי רציתי להקליט בחו"ל ולעסוק בתחום הסאונד. הייתי פזיז מאוד, ולמרות שכולם אמרו לי 'חכה קצת, סע בעוד חמש שנים', לא יכולתי לחכות.

 

 

הגעתי לאמסטרדם, ובתוך שבוע קיבלתי חוזה הקלטות. הקלטתי שם שלושה תקליטים. התגוררתי שם עד 75', אבל אחרי שלוש שנים החלטתי לזוז הלאה ועברתי לפריז. שם הוצאתי שישה תקליטים בשמות שונים, כי אחרי אחד הלהיטים אמרו לי שכדי להצליח, עכשיו אני צריך לכתוב את אותו הדבר כל הזמן. לכן הוצאתי בשמות שונים כמו סוואנה, קיי רץ', וירגו, קובי רקס ועוד. " באותה תקופה עברתי גם תאונה קשה – לא ניגנתי ולא כתבתי במשך כמה שנים, אלא בעיקר עברתי טיפולים של זריקות קורטיזון. אבל זה חזר. יש מישהו למעלה שדואג "

 

אחרי מעבר בין כמה חברות תקליטים, חתמתי עם CBS פריז, שהיתה אז החברה החשובה ביותר בצרפת. שם פרחתי. היו לי שם חברים טובים, רק ששינו לי שוב את השם - לג'ים מסדה. הייתי קצת בהלם והסבירו לי שאי אפשר להגות את קובי רץ'. בסוף מתרגלים. יצא לי סינגל אחד שהוא דאבל-איי-סייד, "מקסיקו'"ו"האנדס אפ". הוא יצא באוספים שונים ביחד עם שירים עם סנטנה, אלטון ג'ון ועוד. הסינגל הזה לבדו מכר שני מיליון. הרוב לא ידעו שאני ישראלי. 

 

זו היתה תקופה הדיסקו. לא סבלתי דיסקו, אבל עשיתי את זה. עשיתי את זה כדיסקו-ראפ, עם מכונה שהופכת את הקול שלך לגבוה יותר.

 

חזרתי לארץ בפעם הראשונה ב-77', והפעם השנייה שלי בחו"ל היתה ב-79', אחרי שהוצאתי כאן בישראל אלבום בעברית. כתבתי עם איריס אשתי את המחזמר "The Apple". מנחם גולן שמע את זה אצלי בבית, עם עוד 17 סקיצות, ואמר לי "אתה חייב לבוא לארצות הברית. אפשר לעשות מזה סרט שלם". מפה לשם הגעתי ל-LA. הבנתי שכל מה שנכתב בעברית לא יעבוד. כתבתי את כל השירים מההתחלה, והקלטנו סקיצות בלוס אנג'לס. השירים עצמם הוקלטו בלונדון, ושם גם עשינו אודישנים לסרט. מנחם הצמיד אליי את הסימפוניה של לונדון, והושקעו בפסקול 350 אלף דולר, מתוך עשרה מיליון דולר שהושקעו בסרט כולו. 

 

הסרט יצא ונכשל בקופות. התאבלתי על זה שנה וחצי. ב-2006 גיליתי שיצא DVD של הסרט. הזמנתי אותו מאמזון וראיתי ששינו כל כך הרבה דברים בסאונד ובלוק. אחד המבקרים כתב על זה שהסרט מתחיל להיות קאלט אמיתי. היום, בכל אופן, הסרט להיט, ויש לו כמות צפיות לא תיאמן ביוטיוב. כנראה הוא הקדים את זמנו. בד בבד התחלתי בתהליך של תביעת MGM על נושא הזכויות, אבל בסופו של דבר הרמתי ידיים.

 

חזרתי לארץ ב-92', למרות שזה קטע לי את הקריירה. שנה לאחר מכן יצא "נגד הלב", שקיבל ביקורות וסופרלטיבים טובים מאוד. הוא היה באמת אלבום מופת. עמוס אורן כתב עליו "רוק משובח שלא עושים היום כמותו בארץ. אם מייקל סטייפ היה בעמדת הסולן, הוא היה מוכר שישה מיליון עותקים". 

 

חזרתי בגלל שאני בן יחיד, והוריי היו כבר זקנים. הם מהדור שהקים את המדינה. לא יכולתי לשאת את מצבם. לקח לי שנה להחליט לחזור לכאן, אחרי שנה שבה כל לילה ישבתי על המרפסת וידעתי שאני לא יכול לנשום את האוויר בכיף כשהם לבד בארץ. למרות זאת, אבא שלי היה צועק עליי בטלפון "אל תעז לחזור לכאן, מה תעשה פה?". כשחזרתי, אבא שלי חטף הלם, אבל חזרתי כי לא יכולתי ללכת נגד הלב. וטוב שחזרתי, כי אחרת לא יכולתי לנשום. הייתי עם הוריי כמה שנים, עד שהם נפטרו. זו היתה מכה גדולה.

 

ברגע שאבא שלי עצם את העיניים, בשנת 2000, שנתיים אחרי אימא שלי – חשך עליי עולמי. לא ידעתי שזה מה שיעבור עליי, אבל במשך שנתיים לא יצאתי מהבית; רק קראתי וקראתי כל מיני ספרים, כדי לקבל כוח. את הזוהר אני קורא כבר 30 שנה. רציתי דברים נוספים שיעזרו לי להתחזק. 

 

בתום שנתיים קיבלתי הצעה מפתה לחזור ללוס אנג'לס. הייתי כבר מוכן לנסיעה, אבל לילה אחד צלצל אליי קובי בן עטר, יועץ מוזיקלי, והוא אמר לי "קובי, יש אצלי קלטת שלך עם 20 סקיצות. אתה חייב להקליט את השירים האלה". אמרתי "אני טס ללוס אנג'לס בעוד שבוע", אבל הוא לחץ. הגעתי, שמעתי את הקלטת, והחומרים היו באמת טובים. ואז הכרתי את פיטר רוט, שסבא שלו היה אחד המעבדים של סשה ארגוב. פיטר בא אליי הביתה, והיה קליק באמת מיוחד. החלטנו לעשות ביחד את האלבום "הרגע הנכון", ויצא אלבום חזק. אמנם בארץ לא מתחברים לרוקנ'רול ולאר.אנ.בי, וזה גם לא יקרה, אבל "הרגע הנכון" הוא אלבום נדיר בעיניי. 

 

באותה תקופה עברתי גם תאונה קשה – לא ניגנתי ולא כתבתי במשך כמה שנים, אלא בעיקר עברתי טיפולים של זריקות קורטיזון. אבל זה חזר. יש מישהו למעלה שדואג.

 

קובי אושרת בא אליי עם הרעיון לעשות אלבום משותף, שיצא באחרונה. אלה אמנם קאברים, אבל זה היה אתגר. על חלק מהשירים גדלתי, ואת חלקם רציתי מאוד לשיר.

 

העבודה עם קובי אושרת היתה מדהימה. אנחנו בקשר כבר יותר מ-40 שנה. התחלנו לכתוב ביחד, פחות או יותר. זו היתה סגירת מעגל, ופעם ראשונה שמישהו מפיק אותי מוזיקלית, מעבד ועושה עבודה מדהימה. 

 

לא מזמן התחלתי לכתוב חומר לאלבום חדש. יש 30 שירים חדשים שהספקתי לכתוב, והם מאוד מלודיים. הרבה יותר רכים. היופי כאן הוא במנגינות. מאוד מהלב, מאוד אמיתי, בלי דאווין. פשוט שירים יפים.