מהאנשים שהביאו לכם את מלמיליאן

01.09.13

מתחזקים מסורת שאינה מדירה נשים, מנסים להחיות את הארמית ומתנאים בכמה מהפיוטים היפים ביותר בנמצא: הקהילה היהודית ממוצא כורדי נלחמת לשמר את צביונה

כל העמים משוללי החירות חולקים רגש מרכזי אחד שעובר בסיפוריהם כחוט השני: הכמיהה אל הבית. הכורדים, עם השוכן באזור שבין צפון-מערב איראן, צפון עירק, דרום-מזרח טורקיה והפינה הצפון מזרחית של סוריה, הוא אחד מאותם העמים השואפים לעצמאות ומנהלים מלחמה ארוכת שנים להשבת זכותם להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית. מאבקם לובש צורות רבות - משירי עם והיפ הופ המתארים את הכמיהה לחירות ועד מאבק מזוין, הגובה את חייהם של אזרחים כורדים ובני עמים אחרים. 

משתתפי מופע המחווה למסורת יהודי כורדיסטאן

את תחילתו של המאבק הכורדי ניתן ליחס לסיומה של מלחמת העולם הראשונה, אז הובטח להם שיוכלו להקים מדינה עצמאית על חורבותיה של האימפריה העות'מנית. אך היותו של האזור הכורדי עשיר בנפט הביא לכיבושו המהיר בידי השליט הטורקי מוסטפא כמאל אטאטורק וחלוקת הטריטוריה למדינות הצעירות עירק וסוריה. ההבטחה למתן הגדרה עצמית לכורדים נשכח בין סבך של אינטרסים כלכליים ופוליטיים.
 
רוב הכורדים החיים כיום באזור כורדיסטאן הם מוסלמים, ואולם, בעבר היו כ-150 אלף יהודים-כורדים שהתגוררו בקהילות בחלקיו השונים של חבל הארץ. הלה נחשבים לגולים היהודים העתיקים ביותר; לפי חלק מהמקורות, היהודים הראשונים הגיעו להרי כורדיסטן עוד בימי הבית הראשון. 
 
רובה של הקהילה היהודית בכורדיסטן ישבה באזור עירק ואיראן ודיברה ארמית על ניביה השונים. בתי הכנסת בקהילות כורדיסטן היו המרכז של חיי הרוח והקהילה. הפיוטים הכורדים - אבן פינה בתרבות הכורדית-יהודית – מבוססים ברובם על טקסטים המוכרים לכל העדות היהודיות, אך המוזיקה והמנגינות מבוססות על מקאמים (סולמות מוזיקליים הנהוגים במוזיקה המזרח תיכונית), ולעתים אף על נגינות כורדיות-פופולריות. הסאז (כלי מיתר), הזורנה (כלי ממשפחת האבובים) והבגלמה (מעין בוזוקי מוקטן) הם הכלים המרכזיים במוזיקה הכורדית, אך מי שתופס את קדמת הבמה הוא הזמר - שבאופן מסורתי אמון על כתיבת המוזיקה בזמן השירה עצמה. 
 
 
"אני מכורדיסטאן", מאת סארהדו (זמר כורדי הגר בשוודיה)
 
אמי רבנתי
 
"אין ספק שהמקאם המזוהה ביותר עם המוזיקה הכורדית הוא החוסייני", מספר יניב עובדיה, מוזיקאי יהודי-כורדי שיופיע בפסטיבל הפיוט הקרוב בבית אבי חי. "תמיד אומרים שאם רוצים לגרום נחת רוח לכורדים, צריך לנגן להם מקאם חוסייני, שבו כתובים רוב השירים הכורדיים".
 
אף שהקהילות היהודיות בכורדיסטן היו רחוקות זו מזו, המסורת והזיקה קישרו ביניהן, וכן הגעגועים לציון, שהיו חלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית-כורדית, כמו בחלק ניכר מהמסורות היהודיות האחרות בפזורה ברחבי העולם. דוגמה לכך היא הפיוט "געגוע לציון": 
 
"האל יבנה את מגדל ציון 
וכבודי צר יגדל
רוחי ישיב, וינשא שח ונבדל
תוך אולמי עמי ושמי יתגדל"
 
מעבר ליפי הפיוט, סיפור כתיבתו יכול ללמד על ייחודיותה של הקהילה הכורדית-יהודית ועל המקום המיוחד שהיה בה לנשים. כתבה אותו לא אחרת מאשר אסנת התנאית - דמות מפתח בתרבות היהודית-כורדית, הבולטת גם בתרבות היהודית בכללה. אסנת התנאית, בתו של הרב החשוב שמואל ברזאני, נולדה בשנת 1590. המסורת מספרת על עניין מיוחד שגילתה כלפי לימודי תורה וחוכמה יוצאת דופן שהפגינה בהם, שניהם הובילו לכך שכשהשיא אותה אביה, השביע את בעלה - התלמיד הבכיר הרב יעקב מזרחי – שיאפשר לה להמשיך ללמוד ולא יגרום לה לעבוד בעבודות הבית, כשאר הנשים. " יניב עובדיה: בשנים האחרונות אנחנו מנסים להקליט כמה שיותר פייטנים כדי לשמר את המסורת, אבל השירים ששרו בבתים נעלמים עם הזמן; הם לא זכו להכרה כנכס תרבותי ולאט לאט, עם ההתקדמות הדורית, אנחנו מאבדים את הידע הזה "
 
לאחר מות אביה ובעלה, עמדה אסנת בראש הישיבה שהקים אביה בעיר מוסול שבעיר ואף כתבה מספר רב של פיוטים וכן פירוש לספר משלי. ניתן ללמוד על הכבוד הרב שרחשו לה מתוך איגרות שנשלחו אליה מרבנים, שבהן פנו אליה בתארים "כמוהר"ר" (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) ו"אמי רבנתי".
 
"החברה  היהודית בכורדיסטן היתה מסורתית באופן חד משמעי, אבל ניתן ללמוד מההיסטוריה שלה שהיא גם היתה ליברלית יותר כלפי נשים", מספרת אילנה אליה, זמרת ממוצא כורדי, "הרבה חוקרים מדגישים שזו היתה חברה שאינה מדירה את הנשים - אם גברים ישבו ושרו, אז גם הנשים שרו. גם בריקוד הכורדי המסורתי גברים ונשים רוקדים יחד, יד אל יד וכתף אל כתף. הם עקבו אחר התורה כלשונה, ומשום ששימרו את המסורת בצורתה הראשונית יותר, הם למעשה היו יותר ליברלים". 
 
הדסה ישורון, זמרת ישראלית ממוצא כורדי, בשיר געגועים לכורדיסטן, מאת המשורר דניאל אברהמי
 
ארמית מהאולפן בחולון 
 
גל העלייה הראשון של היהודים-כורדים אל ארץ ישראל החל בשנת 1929. אל העולים הראשונים הצטרפו לאחר מכן, בין השנים 1948-1951, אחרים, מהקהילות זאכו, אורמיה, עמדיה ועוד. תקופה זו בישרה עידן חדש לקהילה - מימוש החלום על עלייה לארץ האבות ותחילתו של מסע לשימור זהותם ותרבותם בישראל, בצד הגעגועים הבלתי נמנעים לכורדיסטן. בארץ ישראל, מרכזה של הקהילה הכורדית, נקבע בשכונת נחלאות שבירושלים ובשכונת הקסטל שבמבשרת-ציון.
 
"הזהות הכורדית של נחלאות היתה נוכחת מאוד", מספר יניב עובדיה, "בגיל 13, כשגרנו כל המשפחה בירושלים, היינו יורדים ליער עם זורנה ודולנה, כי מרוב הרעש לא היינו יכולים לנגן בבית".
 
הפיוטים והמוזיקה הכורדית שומרו בעיקר בבתי הכנסת ובשכונות הכורדיות, אך מעבר לכך, נעשו רק מאמצים ממסדיים מעטים לשמרם. כיום, כמה דמויות מרכזיות, רובן דור שלישי ליהודים הכורדים, עושות מאמצים ניכרים לשימור התרבות. "בשנים האחרונות אנחנו מנסים להקליט כמה שיותר פייטנים כדי לשמר את המסורת", מספר עובדיה, "אבל השירים ששרו בבתים נעלמים עם הזמן; הם לא זכו להכרה כנכס תרבותי ולאט לאט, עם ההתקדמות הדורית, אנחנו מאבדים את הידע הזה". 
 
אי ההכרה במורשת התרבותית הכורדית העשירה מתבטאת גם באובדן השפה הארמית, שהיתה שפת אמם של היהודים הכורדים. הארמית, שפה שמית המדוברת בפי תושבי המזרח התיכון מאז המאה הראשונה לספירה, הולכת ונעלמת מהעולם. בשנת 2009 החליטו ארבעה ישראלים ממוצא כורדי - דניאל אברהמי, משה טווקולי, הרצל קורורי ודליה עזיזי - לעשות מעשה ולהתחיל לשדר תוכנית רדיו בארמית מאולפן בחולון. נוסף על כך, הקימו הארבעה עמותה שמטרתה היא שימור השפה הארמית והתרבות הכורדית.  
 
"את היידיש שומעים בבתי הספר, במחזות, בלימודי תורה, היא [שפה] מוכרת בארץ", אמרה דליה עזיזי בראיון לעיתון "מעריב" שפורסם בשנת 2010. "אבל ארמית לא, וגם ארמית היא שפה שבה דיברו היהודים, אז למה שמוסדות המדינה לא יכירו גם בה?". 
 
אם באמצעות ציון חג הסהרנה, החוגג את בוא האביב, או בשל הדבקות בשפה הארמית - קשריה של הקהילה היהודית-כורדית מעולם לא ניתקו לחלוטין עם כורדסיטן. מלבד זאת ובניגוד לקהילות יהודיות אחרות שעלו לישראל, קשריה של הקהילה היהודית-כורדית עם כורדים לא-יהודים בכורדיסטן ובאירופה ממשיך להתקיים - באמצעות משלחות כורדיות המגיעות לארץ, הופעות של יהודים-כורדים בחו"ל, הזמנת הקהילות הכורדיות ומעורבות פוליטית של הכורדים-היהודים למען העצמאות הכורדית. " יניב עובדיה: בשנים האחרונות אנחנו מנסים להקליט כמה שיותר פייטנים כדי לשמר את המסורת, אבל השירים ששרו בבתים נעלמים עם הזמן; הם לא זכו להכרה כנכס תרבותי ולאט לאט, עם ההתקדמות הדורית, אנחנו מאבדים את הידע הזה "
  
"הכורדים מרגישים אלינו חיבור בגלל שהיינו כמוהם - פעם לא היתה לנו מדינה והיום יש לנו - וזה החלום שלהם. בכל פעם שקורה משהו עם הכורדים בחו"ל, הקהילה המקומית עושה הפגנות, כי יש קשר ויש תחושה של גורל משותף", מספרת אילנה אליה, "לפני כמה שנים הופעתי בלונדון בפני הקהילה הכורדית וביצעתי בפניהם את הפיוט 'מי ייתנני עוף'. הסברתי להם שהשיר הזה מתאר את היהודי כמו ציפור שעפה ממדינה למדינה משום שאין לה בית. כשסיימתי להסביר, ועוד לפני שהתחלתי לשיר, היו מחיאות כפיים סוערות - הייתי בהלם מרמת ההזדהות שהם חשים אלינו". 
 
ללא תקציב
 
לפני שלוש שנים נערך בפסטיבל העוד המופע "ארם נהריים" שהיה בבחינת ניסיון ראשוני לאסוף פיוטים כורדיים מכל קצוות האזור ולהציגם בקונצרט אחד. החודש, במסגרת "פסטיבל הפיוט" בבית אבי חי, יעלה מופע נוסף שימשיך לחקור את הפיוטים הכורדים על גוניהם השונים, בצד מוזיקה כורדית-עממית. 
 
"חשוב לנו להראות את הקשר בין המוזיקה הכורדית העממית והתרבות היהודית", מספר יוחאי ברק, שמנהל מוזיקלית את המופע עם יניב עובדיה. "במופע נשיר את הפיוט 'ואמרתם כל אחי', שהלחן שלו מבוסס על מנגינה של שיר כורדי פופולרי. במופע נשיר גם את השיר המקורי בשפת הקלמאנג'י (השפה הלאומית-כורדית) וגם את הפיוט".
 
את עושרה של התרבות הכורדית - על שלל ניביה וניגוניה והשנים הרבות שיהודים חיו בכורדיסטן - יהיה קשה לדחוס לערב אחד, אך הניסיונות לשמר את התרבות פן תיעלם מן העולם עושים רושם ראוי ביותר, והעוסקים במלאכה נראים נחושים. 
 
"אנחנו מקליטים את המנגינות הכורדיות ומנסים להכניס את המוזיקה שלנו אל התודעה של החברה הישראלית באמצעות מופעים כאלה משום שהיום לא מתייחסים אליה כנכס", מסכמת בעצב אילנה אליה, "אין לנו תקציבים, כל אחד עושה כמיטב יכולתו, אבל זוהי השליחות שלנו וזוהי התרבות שלנו, ולא נוותר עליה". 

עוד בבית אבי חי