זמנים בלוס אנג'לס

31.08.13

"זה, אם מישהו שואל את עצמו, זה היה הרגע שבו זה נגמר, אפילו שלמחרת ישבנו על מוחיטו באחד החופים ועל בקבוק יין מוסתר בשקית נייר בחוף אחר, אפילו שהיא נהגה ואני החלפתי תחנות לבחירתה והנחתי יד מונחת על רגלה". שיר על אמריקה

גבר ואישה הולכים זה לצד זה ועוברים על פניי. הליכתם נמרצת ואוזניות משתלשלות ממכשיר המחובר לזרועותיהם. אני עוקב במבטי אחר אישה שרצועת כלב בידה; הכלב מתרוצץ לכל הכיוונים. השמש שוקעת, האבק - ריחו עולה באפי, ממלא גם את סנדליי. הכיוון כרגע הוא למעלה, ומרבית האנשים חולפים על פניי או עוקפים את צעידתי האטית, שאני מעדיף לקרוא לה נינוחה. בעיקול השני אני נעצר כדי לראות סוף סוף את העיר שתחתיי. אני ממשיך ועולה למעלה; עוד ועוד מתושבי העיר והאזור עוברים על פניי.

 
הדרך ללוס אנג'לס. יפה שקיעת שמש ללב עצוב

בפסגה, או בקצה הדבר הדומה למצוק, הנקודה הכמעט הכי גבוהה של הרניון-קניון, אני עומד וצופה בלוס אנג'לס מתפרקדת אל הערב ואל השקיעה שמימין. סנטה מוניקה חוצה את היילנד, ה-101 נפגש עם העיר בכמה נקודות משמאלי. הים הוא זיכרון רחוק שאבק וערפיח היום הזה וכן ערבו מסתירים כעת. בנייני העיר התחתית והסנצ'ורי-סיטי מזדקרים מעל יתר בנייני העיר, גבעות הוליווד מאחור. איש מקריח ואישה בגיל העמידה, בבגדי ספורט ובצעידה נמרצת, חולפים במהירות לצדי. אחר כך אולי ישתו מי ויטמינים ויבלעו תוספי תזונה.

 

אני מתיישב על הספסל ושולף סיגריה מחפיסת הכאמל-לייט. הראשונה היום, אני חושב בסיפוק, שואף ונושף. מביט במסך הטלפון הנייד - איש לא התקשר, וזה כבר כמה שעות לא קיבלתי כל הודעה. כלב שעיר וחום ניגש אליי ומתחכך בברכי הימנית. אני מלטף את ראשו, והאישה מרחיקה אותו ממני במשיכת רצועה ופונה אל מורד השביל.

 

השמש ממשיכה לרדת, אני ממתין לראות את השקיעה. אין בי הסבלנות העדינה הדרושה לכך, אבל אני מכריח את עצמי להמשיך לשבת על הספסל. "יפה שקיעת שמש ללב עצוב" – גם אני הייתי בפלוגה ב', סוללה ב' למען הדיוק, אבל נשארתי בחיים. דור וקצת לפני כן, מחצית מחיילי אותה סוללה הושמדו בשיטתיות בידי פלוגת שריון סורית, רק בגלל טעות מצערת, כנראה, של קצין סיור עייף, באותה מלחמת אין ברירה עתיקה, שאולי בכל זאת אפשר היה למנוע.

 

לפני שנה הסתיימה מלחמת לבנון. זה אומר שעברה שנה מאז שהוא נהרג, אני חושב לעצמי. מה היה תאריך מותו המדויק? התשובה חומקת מראשי, אך תתגלה לי כשאשב מול המחשב ואחפש את שמו. יכול להיות שכבר עברה האזכרה הראשונה. השמש יורדת אל קו הערפיח, וחציה התחתון מטושטש, אפילו שעדיין לא שקע בים.

 

הסיגריה נגמרת, ואין פח קרוב. אני מכבה אותה על הארץ ומכניס את הבדל אל עטיפת הניילון המקיפה את החפיסה. כך נהגה איימי, שהיתה וכנראה עודנה, חסידת איכות סביבה, זכויות אדם, סמים קלים וקופסה וחצי של 'אמריקן ספיריט' ביום.

 

החופשה שלנו

 

"כוס אמק", אני מסנן כשפקיד הקבלה המנומנם מסתובב לבדוק את כרטיס האשראי של איימי, והיא לא מבינה מילה. אין לי הנטייה ללמד אותם קללות משלנו, אם זו בכלל משלנו. לאחר שהוא סוף סוף נותן לנו את כרטיס הכניסה לחדר ומסיים את עיסוקיו הטרחניים והאטיים עד מוות ואנו הולכים אל החדר, אני חוזר על הביטוי ומתרגם לה לבקשתה. היא מבינה שזה גס, אבל איפה בדיוק הקללה, היא שואלת? אולי זה יכול להיות קללה – אבל איך? ובאימא של מי בדיוק מדובר? ולמה בערבית? זה קולוניאליסטי ומתנשא לקלל בערבית.

 

גם כשאני מציע פרשנות שאין זו אלא היטמעות במרחב השמי, כנעני אפילו – בעיניה זה עדיין נראה קולוניאליסטי ומתנשא; היא לא הייתה מקללת בספרדית, כך סתם, ולא, בטח שלא בקללות של שחורים, ומה שאמרתי עכשיו ממש לא לעניין, וזה שאני אומר את זה, זה כבר ממש חוסר טקט, שלא לדבר על חוסר רגישות וחוסר טעם. וכן, אולי בכלל מישהו שמע, הרי איך אני יכול לדעת? באמת, איזו מין התנהגות זאת?

 

כבר אחרי חצות, קיבינימט – זה ברוסית, נדמה לי, לא, אני לא בטוח, ולא, אני לא יודע מה זה אומר וזה לא מונע ממני לומר זאת שוב. וברור שאני מתקלח לפני שאני נכנס למיטה. ואם היא לא מתקלחת, אז זה בהחלט מטריד אותי. ממתי מתקלחים בבוקר? אז את יודעת מה? אפשר לישון בשני צדי המיטה בלי להיפגש, אין בעיה מצדי. ומזל שהיא מצטרפת למקלחת משותפת, כי אני יודע שמצדי יש כמה וכמה בעיות לשינה בשתי קצוות שאינם נפגשים בלילה. וידיה מנחמות, סולחות, אולי אפילו רמז לבקשת סליחה, לסופו של יום תחת זרם מים. מזל שנכנסה, אני לא הייתי עומד בדיברתי, והיא, מתברר, לעולם לא כועסת מדי כדי לומר לי לא, בינתיים לפחות. האמריקאיות האלה, אני חושב לעצמי, ואחרי כמה ימים אומר את זה למישהו. " הרגעים הקטנים האלו לפני השינה, כשהיא שעונה עליי בתנוחה המדויקת הזו, רגעים שבהם אני מרגיש שמשהו בי מתרחב ונפתח והמילים עומדות בקצה לשוני וממתינות להיאמר. לא, זה לא יתאים, היא לא מצפה לזה וגם אני לא, ובכלל, בעוד זמן מה אחזור לארץ "

 

אחר כך אני אומר לה שאני שמח לבקר אתה בסן דיאגו, והיא אומרת שגם היא ושאני צריך לבקר פעם בדרום הרחוק, שממנו הגיעה. ואולי זה יהיה איתה, אני שואל? והיא לא נראית נלהבת מדי, אבל אני לא לוחץ. אולי זה משהו שקשור במשפחתה או משהו אחר.

 

הרגעים הקטנים האלו לפני השינה, כשהיא שעונה עליי בתנוחה המדויקת הזאת, רגעים שבהם אני מרגיש שמשהו בי מתרחב ונפתח והמילים עומדות על קצה לשוני וממתינות להיאמר. לא, זה לא יתאים, היא לא מצפה לזה וגם אני לא, ובכלל, בעוד זמן מה אחזור לארץ.

 

אך הדבר שהתרחב ונפתח עדיין רחב ופתוח, והמילים עדיין בקצה לשוני, כקפיץ מתוח שממתין לשחרור. ובראשי אני יודע שהדבר עוד ייסגר, יתכווץ, יתקשה ויתקרר, או שסתם יתמסמס עם מעבר הזמן ותנודות הרגש. העייפות מתגברת. כבר אינני יכול להזיז את ידיי ורגליי. מחר לא אומר על כך דבר ואדע שהייתי צריך להגיד, כי בחלונות אלו שבזמן יש לעבור, להיכנס או לצאת, אך לעולם לא לעמוד מולם ולבהות בפתיחתם הפתאומית.

 

זה, אם מישהו שואל את עצמו, זה הרגע שבו באמת כל זה נגמר. אפילו שלמחרת ישבנו על מוחיטו באחד החופים ועל בקבוק יין מוסתר בשקית נייר בחוף אחר; אפילו שהיא נהגה ואני החלפתי תחנות לבחירתה והנחתי יד על רגלה בעודי מנסוה לתרגם את עמיר לב; אפילו שהרחתי את שרידי עשן הסיגריות בשיערה כשירדתי בביתי כשהיא חבקה אותי לפרידה וראשה נח לי על החזה לרגע; אפילו שנפגשנו שוב. זה היה הרגע שבו הכול תם ונשלם, הרגע שבו נרדמתי בלי לומר מילה. או אולי, אמרתי ולא זכיתי לתשובה. בעצם, זה כבר לא משנה יותר, אם היתה לזה בכלל חשיבות כלשהי אי פעם.


אל.איי. היו זמנים במערב 

זו אשמת הממשלה שלכם

 

"אני לא מבינה איך אתה יכול להצדיק את המלחמה הזאת", אמרה איימי בהאשמה אגבית במיוחד, בלילה אחר, אצלי בדירה בהוליווד. "זה הכול באשמתכם. אתם הצד היותר חזק שם; הייתם יכולים לצאת מכל דרום לבנון מזמן ולעזוב את חוות שבעא". בכל פעם מחדש הפתיע אותי הידע שלה על הנעשה בארץ וגם חוסר ההבנה שלה את נקודת המבט שהבאתי אני.

 

"אני אפילו לא מעוניין לדבר על זה, אני רק אומר לך שהיה לי חבר שמת, מת במלחמה הזאת".

 

"וזה הכול אשמה של הממשלה שלכם".

 

"זה היה יכול להיות גם אני שם, או כל אחד מהחברים שלי שם".

 

"העובדה שאתה חלק מצבא כובש היא רק אשמתך, היית יכול לא להתגייס, כמו בשנות ה-60 וה-70 בווייטנאם...".

 

"מה הקשר שיש לזה למשהו בכלל? את בכלל מבינה מה זה אומר לחיות באיום מתמיד? יש לך בכלל מושג? זה הבית שלי, לא במרחק 3,000 מיל".

 

"אתם הורגים ערבים ואז אתם מתפלאים שהם מחזירים לכם. זו צביעות אמיתית", אמרה והדליקה עוד סיגריה מחפיסת האמריקן ספיריט הצהובה.

 

"זה לא אני שצבוע, מותק, זה ממש לא אני. אני ראיתי את המקומות האלה שאת בכלל לא מדמיינת, ואחר כך אני הפגנתי במקומות שאת בכלל לא מכירה".

 

"אל תקרא לי מותק". ידעתי שזה ירגיז אותה. חוץ מזה שחיבבתי את המילה "האני", בניגוד אליה אפילו לא ראיתי בה מילת גנאי.

 

"אני זה שמכיר עוולות של מלחמה, אני זה שיכול לקבל פתאום הודעה שרוצים שאחזור כי יש מצב חירום, אני זה שמכיר כמה וכמה אנשים, צעירים מאוד, שנהרגו במלחמה הקודמת ובכלל...", אני עוצר, לפני שאני כמעט מוסיף שאני זה שגם אסף גוויות מהגבעות תוך כדי זחילה על ארבע על החול הלוהט כדי להגיע לתחנת האיסוף. "ואני לא מבין איך את בכלל יכולה להאשים אותנו. אנחנו זה לא אתם ומה שקורה לכם בעירק".

 

"כאילו שיש הבדל. כמו כולכם, אתה גם בעד בוש, הוא טוב לכם. זה כולכם ככה, נכון? הוא בעדכם, הוא מרשה לכם להרוג ערבים, הוא נלחם את המלחמות שלכם בעירק, אז אתם בעדו". היא כיבתה את הסיגריה במאפרה שעל אדן החלון, סגרה את החלון עד חציו ושבה אל המיטה. ידיי נשלחו אל מתחת לחולצתה, והיא התכופפה לנשק אותי. ריח הסיגריות מכפות ידיה ושיערה היה חזק, השקט נתן לכעס על דבריה הקודמים לעלות, הרחקתי אותה ממני, אך היא נותרה יושבת.

 

"אבל חבר שלי מת, אני לא מבין איך לא אכפת לך מזה".

 

"אני מאוד עצובה בשבילך", היא ליטפה את מצחי והסיטה את שערותיי, "אבל אני מוטרדת מהעובדה שאתה רואה רק צד אחד".

 

"על מה את מדברת?", התרגזתי כל כך עד שנפלט לי "קיבינימט." ועצרתי לרגע קצר ואחריו המשכתי בלי לעצור: "את פשוט לא יודעת על מה את מדברת. אני עמדתי במחסום דרכים, וילד קטן כיוון אליי רובה פלסטיק ולחץ על ההדק, כאילו זה מובן מאליו שהוא יורה עליי. ואת יודעת מה, אולי עוד שנתיים או שלוש שנים, הוא ילך ויתפוצץ באוטובוס. אני זה ששמע פיצוץ של מחבל מתאבד בבית קפה שבו כמעט ישבתי, אני זה שאכלתי בנצרת חומוס גם אחרי שנת 2000. זה היה אני, לא את." גופה שוכב-יושב לצדי, ידיה כבר לא נוגעות בי, ידיי נעות במהירות באוויר ומלוות את מילותיי שאיני יכול להפסיק לומר ומשתמש בדוגמאות שלא ירשימו איש בישראל. " אני לא מבינה איך אתה יכול להצדיק את המלחמה הזאת", אמרה איימי בהאשמה אגבית במיוחד, בלילה אחר, אצלי בדירה בהוליווד. "זה הכול באשמתכם. אתם הצד היותר חזק שם, הייתם יכולים לצאת מכל דרום לבנון מזמן ולעזוב את חוות שבעא "

 

"בסוף אני מוצאת את עצמי עם רפובליקאי, זה מה שקרה בסוף", היא אומרת אחר כך ולובשת את מכנסיה.

 

"על מה את מדברת?" כשהיא כבר מרימה את התיק מהרצפה, "אני לא יכול אפילו להצביע כאן; אני בכלל לא אזרח כאן." וזה בלי לדבר אפילו על אשרת עבודה שהיא כלל לא יודעת שאיננה או אשרת השהייה, העתידה לפוג בקרוב, יותר קרוב משאני מוכן להודות, אפילו בפני עצמי.

 

"זה בכלל לא חשוב, אתה רפובליקאי, כמו כולכם, שמרנים מיליטריסטיים. נמאס לי מזה כבר; כבר היה לי באמת נמאס לי מזה". היא סוגרת מאחוריה את הדלת.

 

עוד שקיעה אחת, כמו אלפי שקיעות

 

השמש כבר נחה כולה בערפיח. עוד סיגריה כבר לא תשנה דבר, אבל תתאים לרגע. באמת אהבתי אותה, אני חושב. באמת אהבתי אותה לכמה רגעים. היא לא הבינה דבר, אבל באמת השתדלה. גם אני אולי לא הבנתי הרבה. אבל למה כל כך קשה להיזכר יחד איתי בחייו של חבר, שבמקרה נהרג כחייל במערך המילואים, ומעתה והלאה, עד סוף כל הדורות, על מצבתו תהיה רשומה דרגה אחת מעל זו שנשא ביום השחרור? או שאולי זה לא מקרה שנהרג כחייל. הרי מותו כחייל היה הדבר האחד שמנע ממנו להמשיך אל החיים הבוגרים, שנראה כי הם עדיין לפניי. אולי מותו בכלל היה בלתי נמנע, כפי שאמר מישהו, לפני שנה פחות כמה ימים. האמת, הייתי צריך לדבר איתו יותר אז, לפני זה; אולי כך היה לי פחות מרגש האשמה.

 

אורות הרכבים כבר דולקים ברחובות, סנטה מוניקה והיילנד נראים כפי שארצה שתמונת עיר בלילה תיראה. האורות עולים אט אט בחלונות הבניינים, שני גברים שריריים עוברים ואחריהם אחד עם כרס קשוחה קמעה. השמש כבר נבלעה בים הרחוק, ואני מתרומם מספסל העץ, נועל מחדש את הסנדלים ויורד בשביל. האפלה יורדת על העיר. כנגדה מתרבים האורות בחלונות הבניינים ומפנסי המכוניות.

 

אני מביט על המספר המתלווה לשם איימי בנייד, אבל מה הטעם בכלל? בשער הכניסה כבר לא עומד דוכן השתייה. שדירת הכוכבים, שמעולם לא ישנה, מתעוררת מעט לעת ערב, צ'ארלי צ'פלין וג'ק ספארו עוברים על פניי בדרכם הביתה מהתיאטרון הסיני. שתיתי קפה אחרון כבר לפני כמה שעות, אני נזכר, ולכן קונה עוד אחד בסטארבקס. אלון מתקשר: מה דעתי על וניס ביץ'? הוא מכיר מישהי שמכירה שם מקום מצוין. גם יש לה חברות. זה יעזור לי לשכוח אותה טוב טוב. שלושת האחים הרזים מדי שתמיד עומדים בשדרה ושרים מלהיטי שנות ה-90 הם היחידים שעדיין עובדים בשעה זו. אני חוצה את קו ראייתם המעורפלת. "אני אצלך עוד שעה", אני משיב לו ומשליך את כוס הקרטון לפח.

עוד בבית אבי חי