החיים חילקו לי לימוני

26.08.13

השירות הקרבי, "אורחות צדיקים", תהליך התשובה, הסצנה היהודית בתל אביב ולהקת שפיות זמנית. יהושע לימוני, האיש שמתופף ושר בו זמנית, וכל זה בקדמת הבמה, חוזר בזמן

שפיות זמנית: הכול התחיל מהתופים

 

מאז ומתמיד אהבתי תיפוף. כילד, קנו לי מקלות קטנים ליום ההולדת ואהבתי לתופף בהם. ואז, בגיל 16, התחלתי ללמוד תופים. זו היתה יוזמה פרטית שלי, והכול קרה די באופן עצמאי; זה לא הגיע מההורים. הלכתי, חיפשתי מורה והתחלתי ללמוד. בהמשך עבדתי, חסכתי כסף למערכת התופים הראשונה ופשוט קניתי אותה. בבית לא התנגדו, למזלי.

 

כעבור תקופה קצרה, ניגנתי בתיכון עם להקת שפיות זמנית, שהתפרסמה בהמשך בזכות השיר "הקיץ האחרון". החזרות נעשו אצלי בבית, ואת הזמרת הכרתי מהשכבה. בדקנו כמה אופציות, ובסופו של דבר, מירית ליבה הכי התאימה ונבחרה כסולנית הלהקה. משם ההרכב הלך והצליח.

 

גם אחרי הצבא ניגנתי עם אמנים שונים כמתופף בסיטואציות שונות – אביתר בנאי, תופעת דופלר, אסף אמדורסקי, פבלו רוזנברג ועוד. באותה תקופה עדיין לא חשבתי לשיר בעצמי.

 

שירות קרבי: הייתי חוזר על זה גם היום

 

התגייסתי לצה"ל בשנת 90', ומראש ידעתי שאני הולך לשירות קרבי. תשעה חודשים לפני כן כבר רצתי בחולות של הים, כהכנה לאותו שירות. זו נקודת ציון שהשפיעה מאוד על החיים. אם הייתי צריך לעשות את זה עוד פעם, אני חושב שהייתי עושה אותו הדבר, אף על פי שהצבא הוא לא המסגרת האולטימטיבית בשבילי.

 

אני לא חושב שבאופי שלי אני החייל האידיאלי, אבל עדיין, זה השפיע רבות על החיים שלי. קודם כול, במסלול הקרבי אתה לומד להכיר את הגבולות שלך ולומד שאפשר לפרוץ אותם. אתה מגיע למצבים קשים שמעולם לא היית בהם ולומד לחיות במסגרת חברתית שלא היית בה מעולם, עם אנשים שונים מסוגים שונים שבחיים לא הייתי מכיר בהקשרים אחרים. ויש גם את העניין של השליחות, למרות הקושי. השירות לא היה לי פשוט, אבל הוא עיצב אותי מהרבה בחינות.

 

אורחות צדיקים: הייתי פשוט באורות

 

התחנה השלישית החשובה שלי היא היום שבו הגיע אליי הספר "אורחות צדיקים". זה קרה אי שם בשנת 93'. אני בחו"ל, לומד בבית ספר למוזיקה בלוס אנג'לס ואז פוגש את היהדות בפעם הראשונה. אני מגלה בה יופי אינסופי, תמימות נפלאה, משהו שלא פגשתי מימיי. הטריגר היה כאמור "אורחות צדיקים", והוא הגיע אליי דרך שותף שהיה באיזשהו תהליך של תשובה. קראתי את הספר, ואני זוכר את עצמי לא מצליח להוריד את החיוך מהפנים במשך שלושה שבועות. הייתי פשוט באורות. זו נקודה שבה התחילה מערכת יחסים עם התורה, עם המצוות, עם השייכות לקב"ה. זה תהליך ארוך של עליות, ירידות, הליכות קדימה ואחורה. " בסביבות שנת 95' קרה אירוע בחיים שהביא אותי למפגש אגרסיבי מאוד עם המציאות והראה לי שאני לא באמת בדרך הנכונה ולא באמת מתקרב לה'. ואז נולד ריק גדול מאוד, מין התרוקנות, והדבר שעזר לי למלא אותה היה כתיבת שירים. ישבתי בחדר, כתבתי המון, וזה בהחלט עזר לי "

 

את רוב השנים האלה חייתי כאדם חילוני, עד לפני שבע שנים. רק אז התחלתי תהליך של התקרבות לתורה ולמצוות גם בפועל ומבחינה חיצונית. רבים אינם מודעים להיקפים, אבל היום יש סצנה יהודית ענקית בתל אביב. זו תופעה שאם מישהו יבדוק פעם את הממדים שלה, הוא בהחלט יופתע. עם זאת, יש גם הרבה מההפך, כלומר, כל מה שהפוך מהיהדות.

 

היום שבו התחלתי לכתוב: מילוי הריק

 

בסביבות שנת 95' חוויתי משבר באמונה. אחרי שכבר התקרבתי, שמרתי שבת והתפללתי שלוש פעמים ביום, קרה אירוע כלשהו בחיים, שהביא אותי למפגש אגרסיבי מאוד עם המציאות, שהראה לי שאני לא באמת בדרך הנכונה ולא באמת מתקרב לה'. הבנתי שהפסקתי להרגיש שכביכול ידעתי את 'התשובות הנכונות' להכול. טרחתי להסביר לכל הסובבים מה נכון ומה לא נכון, אבל זה עדיין לא היה זה. עשיתי צעד גדול אחורה, והיתה שם ממש שבירת כלים.

 

ואז נולד ריק גדול מאוד, מין התרוקנות, והדבר שעזר לי למלא אותה היה כתיבת שירים. ישבתי בחדר, כתבתי המון, וזה בהחלט עזר לי. מן מקום של תרפיה, מקום שבו אתה משחרר יצירה, והיא ממלאת אותך. כשהצטבר לי מצבור יחסית גדול של שירים, נוצר צורך לעשות איתם משהו, ואז החלטתי לאגד סביבי כמה נגנים ולהתחיל להופיע. משם התחילה הדרך שלי כאמן יוצר שכותב שירים ומוציא אלבומים. לקח לי שמונה שנים להוציא את האלבום הראשון שלי עם הלהקה שהקמתי, וזה מה שאני עושה עד היום.

 

"סיכוי לאהבה", יהושע לימוני

האלבום השלישי: סוג של נס

 

האלבום השלישי שלי הוא תחנה חשובה נוספת. בחרתי דווקא אותו, ולא את קודמיו, כי אני מרגיש שבאלבום הזה יש התחברות של כמה ערוצים שזרמו להם בנפרד עד עכשיו. מבחינתי, הם מרכיבים תמונה שלמה היום ברמת השייכות, ברמת האמונה וגם ברמת השליחות של "למה אני עושה את זה ומה אני רוצה להגיד".

 

מבחינתי, זה בא ממקום הרבה יותר רגוע ושלם. מבחינתי, אין דבר שלם לעולם; תמיד אני מחפש. זה מזכיר את מה שקורה בהופעות - אם עד האלבום הזה הייתי שר ועומד בקדמת הבמה, הרי שהיום בהופעות אני מתופף ושר בן זמנית – וכל זה בקדמת הבמה. בהופעות אני מספר הרבה פעמים שלקח לי יותר מעשר שנים לעשות את זה. הרי מערכת התופים נמצאת בדרך כלל באחורי הבמה, ועכשיו היא בקדמתה. זה חלק מההתפתחות.

 

מבחינתי, האלבום החדש הוא סוג של נס; כאילו נפתח כאן משהו. פתאום נפתח לי משהו בלב שלא יכולתי להגיד קודם.

עוד בבית אבי חי