המהגר

25.08.13

"כשאתה מהגר, אתה לבד. גם אם כל ערב יהיה לך איזה חבר גבר לבלות איתו על בירה או עם ג'וינט או לצפות בו מסניף קוקאין, אתה לבד. נשים גורמות לך להרגיש שיש משהו לא בודד בחיים". שיר על אמריקה

המהגר איננו אלא פליט של התקשותם הבלתי נמנעת של זיכרונות נופי ילדותו, של הפחד והתקווה להיעשות לעצמו. לכן הוא עובר אל המקום האחר, אל הגולה הנצחית, ומחפש בה בית.

 
בפעם הראשונה לא מרגישים כלום: קוקאין

הגולה היא הרגעים שבהם הגעגועים עזים עד כדי כך, שבכל בוקר נדמה כאילו אתה במיטת ילדותך, ברגעים שלפני הקימה לבית הספר, כשהשירות הצבאי איננו אלא איום, הבטחה, מעבר לאופק האירועים. המקרר המתרוקן, השערות שאינן עוזבות את שיש המקלחת, הברז שזרימתו זרה, האבק שאין מי שינקה, הקיר החשוף בחדר, שלטי החוצות והמוצרים שאינך מכיר, תוכניות הרדיו ששפתן אחרת, השירים הזרים. הבית הרחוק, האוכל הזר, טעמו התפל של השומן, מידתו המופרזת של הסוכר, הממתיקים שטעמם כה נכון, המתח השורה בכול, הכעס הסמוי מן העין והשקר הגלוי, השפה הזרה, המבטא, תחושת הרדיפה, חוסר ההבנה של הכללים הבסיסיים ביותר של ההתנהגות האנושית והאקזוטיות של העצמי. הגולה.

הגולה מסביב עוטפת בידיה הקרות, בחיבוקה הנוקשה, בנשיפת הרוח והקרח של פיה הקפוץ, במבט הזוועה שבעיניה ובנימוס אין קץ.

 

הגולה, אני בגולה. אני מהגר עבודה, עובד זר, זר, גר בארץ נכריה. גולה מארצי, ממולדתי, מבית אבי וגם את עצמי אינני מוצא בארץ אויב זו, גולה זו, הישימון, פרבר מפרברי בבל.

אחרי חצי שנה בדיוק זה היה השיא. אני זוכר, חצי שנה בדיוק, ידעתי שזה היום וששישה חודשים לפני כן נחתי באמריקה ודרכוני הוחתם בחותמת הכניסה. באותו היום כבר היה לי האישור של הארכת הוויזה בחצי שנה נוספת. כל בקשה כזו מעלה חשש, בכל זאת, בדיוק בשבילי ובשביל אנשים כמותי קיימים הסירובים בבקשות שגרתיות אלו.

 

אבל קיבלתי. כל ההליכים הפורמליים האלו אינם חשובים. מה שהיה חשוב הם הגעגועים, הגעגועים שבאותו היום בפעם הראשונה לא היו רק זיכרון עמום, אלא תחושה ברורה ומיידית שחשתי בכל גופי ולא נטשה אותי לפחות עד חצות. תחושה שאין להתבלבל בה, שהיתה חזקה מכל געגוע שהרגשתי אי פעם.

 

נכון, מרחק שיחת טלפון אחת, ואני מדבר עם הוריי, עם חברים. למשל בחצות, אז השעה בארץ שואפת לנורמליות של חייהם, אך במבט ממרפסת הקומפלקס בהוליווד, אפילו העלים בבריכה מורים על זרות מסוימת וברדיו אין שום תחנה עם מוזיקה ישראלית.

 

התקשרתי, והוא אמר שככה זה אצל כולם, רגע השבירה הזה. תעבור אותו – ואתה חי כאן טוב. אם לא הצלחת לעבור אותו, או שתחיה כאן כמו כלב או שתחזור לארץ. ומה זה לחזור לארץ? "תראה", הוא אומר, "אני לא באמת יודע, אבל ממי שאני ראיתי, הם חזרו לארץ ורק התברברו, לא מצאו את עצמם ונגררו עם החיים. כל מי שבא לבקר אותי כאן וחזר לארץ – לא ראיתי אף אחד מהם שהתאושש עדיין".

 

אז מה זה אומר על הארץ הזאת? תצליח כאן או שלא תצליח בשום מקום אחר? או אולי זה אנחנו אלו שמגיעים אליהם, והברירה בידינו. והנה, מצאנו את עצמנו מחפשים נחמה בשדות זרים. אולי תציל אותנו תחמנותנו הגנטית או יכולתנו לעמוד בקרב ולנצח את המלחמה, לפלס לנו דרך בארץ זו. אולי זה העניין - רק שניתן לעצמנו לנצח, וכאן נותנים לנו? "אני חושב שכן, תראה איך אני חי כאן. אני אומר לך, בארץ לא הייתי יכול לחיות ככה. אני רואה את ההורים שלי, אני יודע מה היה יכול להיות להם פה, אני רואה מה לי יש פה." " כל ההליכים הפורמליים האלו הם לא חשובים. מה שהיה חשוב הם הגעגועים שבאותו היום בפעם הראשונה לא היו רק זיכרון עמום, אלא תחושה ברורה ומיידית שחשתי בכל גופי ולא נטשה אותי לפחות עד חצות "

 

ומה לי יש? שאלתי את עצמי. ג'יין עזבה אותי לא מזמן, ובחדר השני בדירה ישנה כרגע אליסיה. בסלון נר עם תמונת הצלוב ואמו שהביאה מבית הוריה. לפעמים אני מנסה לשבת איתה לסיגריה, ואנחנו יוצאים ומעשנים, והיא שואלת אם יצאתי למקום נחמד, ואני מספר על פאב בסנטה מוניקה שבדיוק שלשום הגעתי אליו בפעם הראשונה. די שקט, היה שם נחמד, הייתי עם חבר שעובד איתי. כן, גם הוא ישראלי. האמת, למה לא, אפשר מחר לצאת למקום שאליו היא יוצאת מדי פעם, גוטי משהו, בעיקר בימי שני, והשתייה לא יקרה בכלל.

 

היא חוזרת לחדרה, אני מועך את הסיגריה, מביט לשמים הבהירים. אילו עליתי לגג, הייתי אפילו יכול  ממש עכשיו לראות את השלט המפורסם של הוליווד, אבל אולי כבר הגיע הזמן לישון; בכל זאת, גם מחר יום עבודה.

 

קוקאין

 

"אתם כולכם עוזבים בסוף. אי אפשר להיקשר לאף אחד מכם, חבורה של חלאות", הוא אומר ועושה עוד שורה, "סתם, סתם. אני סתם רגשי עכשיו, אבל תבין, זה באמת קשה. אתם באים לכמה חודשים, אחר כך חוזרים לארץ. רק נקשרת לבן אדם, וכבר הוא עוזב. ואני תקוע כאן, לא יצאתי מפה כבר חמש שנים, בכלא הזה של אמריקה. ולא שזה כלא, זה כל העולם פה, אבל ההורים שלי לא יבואו לפה. וואלה, זה קשה". ועוד שורה.

 

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לנסות? בפעם הראשונה זה לא ישפיע עליך בכלל, ובאמת שאתה יכול ללכת מחר לעבודה. זו באמת לא בעיה. טוב, לא אז לא. תשמע, אני משתמש ב-20 דולר מגולגלים. האמת, יש כאלה שמשתמשים ב-100 דולר, אבל זה סתם קטע". לסתו התחתונה נעה בעצבנות מצד לצד בחוסר תיאום עם תזוזות שפתיו, אך דיבורו ברור.

"האמת, גם 20 דולר זה פלצנות, אבל זה קטע, וואללה, אפשר שיהיה קצת קטע בחיים, לא?".

 

"תשמע, כל הפלצנות הזאת. אנשים באים והולכים, גם אתה, אה, יא חרא. סתם, סתם".

 
אולי באמת נגזר עלינו להיות פה ולעולם לא לחזור? 

"אתה רוצה לשתות משהו?", הוא שואל, ובלי לחכות לתשובה, הוא מביא לשנינו וודקה קפואה ומיץ תפוזים קר. "האמת, אחרי שאתה עושה קצת, כל מה שאתה רוצה זה לעשות עוד. תשמע לי, הייתי יושב עם חברים והיינו גומרים כמה שרק היה. היו מתקשרים אליי חברים, אומרים תביא, תביא. ואני, אין לי לב להגיד להם לא, אז הייתי מביא, ובסוף היו גומרים לי הכול. וזה לא זול, החרא הזה, זה לא זול וזה לא שאני רוטשילד. כאילו, אני חי טוב, אבל לא צריך להגזים. אתה בטוח שאתה לא רוצה לנסות? תראה, בפעם הראשונה אתה באמת לא מרגיש כלום. ואף מילה על זה; לא רוצה שידעו שאני מתעסק עם זה, זה לא דבר טוב שידעו, בסדר? אף מילה, זה חשוב לי".

 

מרימים כוסית ולסתו ממשיכה לנוע גם כשאינו מדבר. הוא מתרוצץ ברחבי הבית, מקפל בגדים ושם בערימה על הספה. בגדים אחרים הוא זורק לסל הכביסה. הוא מוזג עוד וודקה ומדליק סיגריה.

 

"אז אתה עוזב, אה? יא מניאק, אי אפשר איתכם. גם החבר שלך ההוא, איך קוראים לו? כן, שחר. גם עזב. מה איתו עכשיו? בחיפה? אם אתה אומר שהוא נהנה מהחיים, אז מצוין. מקווה שגם לך יהיה טוב. האמת, לא יודע אם אני חוזר לארץ. קשה, קשה שם.

 

"אבל גם כאן. תשמע, פעם הייתי גר בוואלי" – עוד שורה ועוד אחת – "לא הייתי מבלה בכלל בדירה שלי. כל הזמן חברים, כל לילה הייתי אצל חבר אחר, מלא חבר'ה שלי היו פה. אבל כולם עוזבים. חלק לארץ, חלק למיאמי, לניו יורק. גם אתה היית הרי איזה תקופה בסן חוזה. חודשיים? נו, זה גם משהו.

 

"אתה בטוח שאתה לא רוצה? באמת שבכיף ואין לך מה לדאוג. זה בסדר, בלי לחץ, אתה לא חייב. יאללה, לחיים. יאללה, נעשה משהו. טוב, אני אחרי כל החומר, מה נשאר? שתי שורות, אתה לא רוצה, תנסה, נו, יהיה בסדר. פעם אחרת, אם זה מלחיץ אותך, אבל באמת פעם ראשונה זה לא יעשה לך כלום. אני אומר לך, אתה תגיד לי: 'מה נתת לי? זה לא עושה כלום'. רק פעם שנייה. טוב, יאללה, נגמור את זה. אין מה להשאיר שתי שורות.

 

"יאללה נעשה משהו? אני לא הולך ככה לישון, אני מפרק ככה את הבית. אז מה אתה אומר? ארסנל, קיו'ס, איפה זה? מה? אבאלון עכשיו נראה לי כבד מדי, האמת שזה יהיה קרוב אליך, אבל האמת, זה כבד. לא, יודע מה, דווקא סבבה, כן, יאללה. ניסע לשם, מתאים לי. כן, בטח שאני יכול לנהוג. אני אומר לך, זה לא כמו אלכוהול או גראס. אין בעיה עם זה, באמת, אני יודע שקשה לך להאמין לזה, בל באמת, אל תדאג, יאללה, אני גומר את השורה הזו, שותה קצת מים ונצא. אבאלון, אתה אומר, יאללה".

 

הסיומים הללו ואחרים

 

את אלון פגשתי דרך רונן, שעבד איתי. הם הכירו איפשהו ונשארו חברים כי הם ישראלים ואנחנו באמריקה. יצאנו יחד כמה פעמים, ונמאס לנו מחברתו המתישה של רונן. בילינו יחד, אלון ואני, בלי רונן. אתם אולי זוכרים את השיחות הקודמות שלנו. בשיחות ההן אלון לא הסניף קוקאין; בזו כן. זו היתה תקופה לא קלה. דיברתי איתו על הגעגועים ועל המחשבות שהיו לי – לחתוך ולחזור לארץ ולקום וללכת. הגעגועים היו קשים והתערבבו בעזיבתה של ג'יין מבחינתי.

 

אלון לא קיבל את זה טוב, וגם היה לו קוקאין שלא חלקתי איתו. היה לי יום עבודה אחר כך, והייתי צריך לנסוע משם לדירה. אלוהים יודע באיזה מצב אהיה. הוא גמר את הכול לבד והפך להיות דברן ושמח, דברן ועצוב. אני באמת הולך לעזוב את הארץ הזאת יום אחד, וכך אולי גם אלון. בינתיים הוא מתכנן להתחתן עם השכנה שלו, שאת שמה הוא אפילו לא זוכר, אבל הוא בטוח שהיא תסכים. " אני באמת הולך לעזוב את הארץ הזאת יום אחד, וכך אולי גם אלון. בינתיים הוא מתכנן להתחתן עם השכנה שלו, שאת שמה הוא אפילו לא זוכר, אבל הוא בטוח שהיא תסכים "

 

ג'יין פגשה אותי במסיבה באבאלון והחליטה שנהיה ביחד לאיזה יומיים-שלושה. אני חשבתי אחרת והצלחתי למשוך את זה שלושה שבועות. הייתי אמור לרצות את הזמניות. הבהרתי לכולם שאני ממש לא גבר של אישה אחת. אולי אחת בלילה. אבל זה לא נכון ולא מעניין. בקיצור, הצלחתי למשוך את זה. היא אמרה שהמבטא שלי סקסי ומטריד, שזה כמו ערבית, רק אחרת, כמו ספרדית רק אחרת, וכמו משהו אחר, אבל אחר ממנו.

 

כשאתה מהגר, אתה לבד. גם אם כל ערב יהיה לך איזה חבר גבר לבלות איתו על בירה או עם ג'וינט או לצפות בו מסניף ערימה קטנה של קוקאין, אתה לבד. נשים גורמות לך להרגיש שיש משהו לא בודד בחיים.

 

הייתי מהגר, וג'יין לא. ג'יין נולדה באמריקה, אבל הזדמנה בטעות כלשהי למסיבה של ישראלים. אני נולדתי בישראל והגעתי למסיבה ההיא בגלל אלון, שרצה מאוד ללכת. לא הייתי אמור להיות שם, אבל לא היה שום דבר אחר לעשות בערב. כלומר, היה בודד. ידעתי שיום אחד אעזוב, אבל לא ידעתי מתי.

 

זה כבר היה הזמן שמכונות ששמתי במקומות שונים התחילו לעשות כסף, וחלקו כבר זרם אליי ואיזן את ההפסדים שהיו לי מהארץ ומהחודשיים בסן חוזה ובסן פרנסיסקו.

 

הייתי לבד, ובעיקר בודד. אין מה לפרט יותר מדי על הפרידה מג'יין, גם לא על שום דבר אחר שקרה בינינו. פשוט משכתי את זה. בסוף היא אמרה לי שזה לא הולך לשום מקום. יום אחרי זה היא הפסיקה לענות לי לטלפונים ולהודעות. חמישה ימים לא ויתרתי וחשבתי שזה טכני או משהו.

 

כשנסענו לאבאלון, אלון אמר לי שאני אידיוט. "היה יכול להיות לך גרין קארד. תחשוב מה היית עושה עם גרין קארד", הוא אמר. הוא נהג וחשבתי שהוא יודע לנהוג במצב הזה. אורות עברו על פנינו. האבאלון היה לפנינו. משהו אולי אפילו עוד יקרה הערב, חשבתי, זאת אמריקה.

עוד בבית אבי חי