הרחובות רועדים לאט

הרב ראובן אלבז נחשב לאחד מגדולי מחזירי התשובה בישראל כיום, ומעמד הסליחות בישיבת אור חיים בראשותו הוא מהאירועים המרתקים בירושלים


סליחות אצל הרב אלבז. במרכז: גולן אזולאי 
כל הנחלים זורמים אל הים, כתב קהלת, ונדמה שכל הסמטאות הצרות של שכונת הבוכרים מובילות אל הבניין הגדול בקצה רחוב עזרא, אל ישיבת אור החיים בראשות הרב ראובן אלבז. לקראת חצות הלילה נרשמת תכונה ערה ברחוב הקטן הזה: חנות שווארמה אחרונה סוגרת את שעריה, דלתות של פיצריה ננעלות והלילה הירושלמי הקריר – לילה של סוף הקיץ – מתמלא כמו בכל לילה בחצות וחצי בעשרות אנשים שנוהרים אל מעמד הסליחות. דקות לאחר מכן יתמלא הרחוב בזעקות התפילה המסורתיות, יעיר את הנרדמים משנתם, ינכיח, גם לאלו שמבקשים לשכוח, את בואם של ימי הרחמים.

 

הסליחות הם מן האירועים המרכזיים בימים שלפני ראש השנה ויום הכיפורים. כבר מראש חודש אלול מתחילים בני עדות המזרח באמירת הסליחות לאחר חצות הלילה או לפנות בוקר. האשכנזים, לעומת זאת, מתחילים את הסליחות ימים ספורים לפני ראש השנה, בטקס שונה מאוד באופיו ובתוכנו מן הטקס הספרדי: הסליחות הספרדיות חוזרות על עצמן מדי לילה באותו הנוסח, ואילו אצל האשכנזים, הוא משתנה מדי לילה וכולל פיוטים חדשים ומיוחדים לאותו היום. זאת ועוד, אצל האשכנזים הסליחות מורכבות בעיקר מפיוטים קשים להבנה ושוברי שיניים, שמנציחים תודעה של גלות; ואילו הטקס הספרדי, באופן פרדוקסלי כמעט, עליז יותר, אופטימי יותר ורווי נוסטלגיה עדתית. במובן הזה, הסליחות אצל הרב אלבז – מעוז ותיק של בני עדות המזרח – דומות יותר לסליחות האשכנזיות.

 

חרדיות רכה

 

הרב ראובן אלבז נחשב לאחד מגדולי מחזירי התשובה בישראל כיום. הוא כמעט בן 70, נמרץ, קומתו ממוצעת, זקנו כסוף, הילוכו משרה נעימות וצניעות. את ישיבת אור החיים הקים אלבז בסוף שנות ה-60. כשהוא נכנס אל האולם, הגדוש כבר במאות אנשים, הקהל כולו נעמד, סמארטפונים נשלפים, והרב אלבז מתעכב דקה כדי לשוחח עם ילד בן שבע שבא לקבל את ברכתו, משאיר מאחור את מקורבו, שר הפנים לשעבר אלי ישי, שבא מדי ערב לסליחות.

 

החרדיות של הרב אלבז היא חרדיות רכה: בקהל ניתן למצוא אברכים מזוקנים, בני עדות המזרח, בצד דתיים עם כיפה סרוגה; קהל גדול של חיילים לבושי מדים בצד נוער חוזר בתשובה משכונות המצוקה של העיר. הרב אלבז מחווה בעיניו כלפי החיילים, עוצר לידם רגע לחזק, מחייך. אין סלקטור בכניסה, אין קוד לבוש. לכולם יש מקום. למטה, בכניסה לבניין, בצד דוכן פוסטרים של הרב עובדיה יוסף, מציע דוכן אחד חוברות חיזוק לחייל המתגייס – מחזה בלתי אפשרי בבית כנסת חרדי-ליטאי. " כשהוא נכנס אל האולם, הגדוש כבר במאות אנשים, הקהל כולו נעמד, סמארטפונים נשלפים, והרב אלבז מתעכב דקה כדי לשוחח עם ילד בן שבע שבא לקבל את ברכתו, משאיר מאחור את מקורבו, שר הפנים לשעבר אלי ישי, שבא מדי ערב לסליחות "

 

הרב אלבז עולה לדוכן ומתחיל בחזנות, ולידו חזן נוסף, שלוקח פיקוד על רוב חלקי התפילה. "בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים", הוא מתחיל בשירה המוכרת, הקהילתית, שסוחפת אחריה את הקהל כולו. אל האולם נכנס השחקן גולן אזולאי ("טירונות", "בנות בראון"), מתיישב ליד חבר ותיק ומתחיל גם הוא בתפילה; מרחק לא רב ממנו עומד השר לשעבר שלמה בניזרי, תלמיד ומקורב ותיק של הרב אלבז, ועוצם את עיניו בשעת הווידוי – שבו כל הקהל רוכן ומכה באגרוף על הלב, על החטאים שהם חטאו לפני אלוהים.

 

מדוע הסליחות של הרב אלבז מזכירות סליחות אשכנזיות? אולי בגלל כובד הראש. אולי בגלל האווירה הכבדה, שנראית מיובאת מבית הכנסת הליטאי הסמוך. זו אינה חוויה של ישיבה משותפת על ספות, של גבאי זקן עולה לדוכן ומשמיע בקול שבור את הניגונים הוותיקים, אלא דווקא חוויה המונית של כיסאות פלסטיק, קהל מעורב והיררכיה רבנית – שונה כל כך מאווירת הסליחות הנינוחה והפתוחה שרווחת בבתי כנסת ספרדיים בימי אלול.

 

אך בכל זאת, כשאני יוצא החוצה אל הסגריר של ירושלים, שומע ברקע את הרב אלבז מטלטל את הרחוב דרך הרמקולים העוצמתיים, מטריד את שלוותם של אברך ואברכית שעוברים ליד ומעורר מרבצה חתולה עייפה – אני חושב על כל הסליחות של האנשים האלה באולם ומעריך אותם על התפילה הזאת, על היכולת לעמוד ולהגיד: חטאתי, אני רוצה להיות אחר, אני מבקש סליחה. ובעוד הרב אלבז מתחיל לשיר "שומר ישראל, שמור שארית ישראל", אני מתפלל, בשקט, בלב, שגם בחיים שלי תהיה סליחה; שאדע להעניק אותה כשצריך, אך יותר מכול, שאדע גם לבקש אותה.

עוד בבית אבי חי