פה ושם בארץ הוליווד

עמיר סגל
10.08.13

"הייתי רוצה לספר שזה נגמר כשבריאן שכב במיטה שאליה נשאתי אותו ושרק אז הלכתי לישון. הייתי רוצה לספר שהוא התעורר בבוקר, הכין קפה ולמד לחיות בלי הסמים. אבל לא". שיר על אמריקה, פרק י"ג

הקפה נגמר והשמש יורדת באחד הקצוות של שדירות הוליווד, ברחוב שלעולם אינו מתרוקן פה לגמרי; יש בו רק פחות הולכים. אפשר לחתוך עכשיו לרניון-קניון, אולי להתקשר לאלון, אולי לנסות את הטלפון של הבלונדינית מלפני יומיים, לראות מה יכול לקרות איתה. אבל אפשר גם לקחת עוד הפוך, להמשיך ולכתוב אל מול הערב ההוליוודי היורד. "קריר כמו אולם קולנוע חשוך", אפשר לכתוב על ערב כזה, מה שלא יהיה בהכרח נכון.


הוליווד זה כאן, וכול אדם שני הוא תסריטאי

הריחות הריחות, הזיעה הקלה וטעם הקפה. זה בדיוק הדבר שלעולם לא יהיה באולם הקולנוע. הפניית הראש כדי לתפוס את החלק החשוב פחות של הסצנה, ההתמקדות בבחורה האסייתית שמאחורי הקופה, ריח האלכוהול מהמדים של אותו דוור שיכור, הבחור המקסיקני עם הגשר שמכין עכשיו את ההפוך שהוזמן לא מזמן, הבחורה מצד ימין שלא תשמע הזמנה באנגלית מתובלת במבטא הסקסי אך מטריד הזה, כפי שאמרה אתמול מישהי באחד המועדונים.

 

אני קם והולך אל הדירה שברחוב אורכיד. אליסיה השכירה לי חדר בדירה שהיא עצמה שוכרת. כמה מאות דולרים במזומן ממני בעד חדר בדירה. חתכתי מסטיב אחרי שמצאתי את הדירה הזאת. לך תתחרה, מר שחקן כושל וקורסי המשחק בסלון שלך בדירה בהוליווד, בניין בסגנון מלרוז פלייס, בריכה וחניה פרטית. יש קצת ג'וקים במקלחת ובמטבח, ועדיין, אין הרבה מקומות בלוס אנג'לס שבהם אפשר ללכת לפאב ברגל. הוליווד היא מקום כזה.

 

מה עם הטהיני?

 

אסור לי לספר לאף אחד שאני מוכר מכונות הימורים. אני מספר לאליסיה, לשכנים ולמשפחה בארץ שאני מוכר מכונות משחק. ארקייד. אין לנו פקמן, אין לנו טייקן. אין לנו אף משחק ספציפי שעליו שואלים אותי.

 

השכנים הם ברובם שחקנים בתהליך כניסתם אל תעשיית הקולנוע. הם הולכים לאודישנים לפרסומות וכותבים תסריט שמושפע מהאחים כהן ומטרנטינו. ולא רק הם. אבל אליסיה עובדת במגזין כלשהו שעוסק בבידור וברכילות. כמה מגזינים כאלה נחים אצלנו בשירותים. הטלוויזיה לא עובדת רוב הזמן. את המיטה שלי אספתי לפני יומיים מחניון שעברתי בו בריברסייד. היה די חשוך, ואף אחד לא נראה כאילו הוא דורש אותו. המצעים מוול מארט. בעוד חודשיים אחליף אותם בחדשים, אפילו בלי להראות קבלה.

 

אני עולה לדירה עם השקיות מוול מארט, ובמדרגות נתקל בקתרין, וזו שואלת איפה יש באזור וול מארט. "זה מסן ברנרדינו", אני עונה לה ומספר שאני עובד גם שם, ובכלל, בכל מיני אזורים. היא לא יודעת שאישור עבודה איננו מסמך שבנמצא ומן הראוי שיישאר כך. מצטרף אליה לסיגריה על שפת הבריכה לאחר סידור המצרכים במקרר החשוך. " אסור לי לספר לאף אחד שאני מוכר מכונות הימורים. אני מספר לשכנים ולמשפחה בארץ שאני מוכר מכונות משחק – ארקייד. אין לנו פקמן, אין לנו טייקן. אין לנו שום משחק ספציפי שעליו שואלים אותי "

 

היא מספרת על ביקור של בראד פיט אצלה במסעדה ושל כדורסלן כלשהו שאם היתה מספרת עם מי ישב שם עוד, היו מפטרים אותה. אני מנסה להרגיע אותה שממילא אני לא מכיר את הכדורסלן ושסביר שגם את מי שישב אתו. היא לא מאמינה לי.

 

בריאן מצטרף ומספר שהוא בדיוק עובד על תסריט חדש, אחרי שהגיע למסקנה שהקודם היה בוסרי מדי והוא מעדיף כרגע להתמקד בהשפעה של האחים כהן שהוא ממזג עם פקטים של טרנטינו, אבל במידה, שלא יהיה מוגזם. קתרין מספרת שיש לה מחר אודישן לפרסומת למשהו; היא חושבת שלמשחת שיניים, אבל לא בטוחה.

 

בריאן שואל אותה אם היא רוצה לקנות ממנו חומר, והיא עונה שהיא מסודרת. הוא שואל שוב, ובתשובה השלילית השנייה, עוזב, וקתרין פולטת אנחת רווחה ולא אומרת על כך דבר.

היא שומעת - ונראה כאילו היא מקשיבה - על רחובות ירושלים ועל הרי הגליל, על נסיעות ארוכות בכבישים המהירים ועל בוריטו בטעם אחר. "מה עם הטחינה?", היא שואלת, וזה נשמע כמו 'טהיני', ואולי באמת הגיע הזמן להכין אותה שוב, אבל בשביל זה צריך לרדת לאחד מהמרקטים הכשרים באזור של פיירפקס ופיקו. אולי בשישי בצהרים יהיה לזה זמן.

 

לפני שבועיים, כשנכנסתי לדירה, הכנתי טחינה וחילקתי לשכניי, עם כמה פיתות שקניתי במרקטים הכשרים. חשבתי שזו תהיה דרך טובה להכיר את השכנים. רציתי אזור לא ישראלי כדי להכיר אמריקאים, אז הבאתי להם חתיכה ישראלית מהקהילה הישראלית. זה השתלם לי -  הם חלקו אותי בירה וג'וינטים פה ושם.

 

אולי גם יהיה אפשר למצוא בקבוק ערק איפשהו. לא היה בשום חנות משקאות באורנג' קאונטי, באזור המכונה "עזה הקטנה". גם לא בחנות של הפלסטינית באוקסנרד. אני לא מספר לה על הדבר הנכתב במחשב הנייד בקומה שמעל, כאילו אם יסופר, יהיה לא יותר מאשר פנטזיה המקבילה לזו שלפני כמה רגעים חלק עמנו בריאן. יוהרה לאין קץ, חושב, או אולי נאחז בשברי החלום האחרונים בים המציאות הסוער, רגע לפני שהוא טובע.

 

"שמעתי שיש לכם שם בעיות עם הנשיא ואיזה שר או משהו", היא מדברת על קצב ועל רמון. מפתיע להיווכח שהיא שומעת עלינו חדשות, או חדשות בכלל. "כן, די מביך, האמת שאני לא יודע בדיוק מה קורה עם זה". וזה למרות שאתמול היה מעבר קפדני על אתרי החדשות בעברית, אבל אני לא רוצה לחלוק דעה שלילית על האירועים עם אזרחית זרה זו, כדי לא לפגוע בחוסננו הלאומי, או אולי בדעת הקהל העולמית.

 

- "מה שלום החבר שלך?"

 

- "הוא, הוא בן זונה, לא רוצה לשמוע עליו בכלל", היא עונה ושואפת מהסיגריה בחוזקה. אולי סוף סוף יש איתה מצב?

 

הטלפון מצלצל. בני על הקו וצריך לדווח על אירועי היום בעבודה. נו, שיהיה, ממילא היא מתקפלת לדירתה ואומרת בחיוך שהיא מתנצלת ממש, אבל היא חייבת לסדר כמה עניינים.

 

לספור עורבים בלילה

 

בלילה הוליוודי זה, זהו זמן ללא שינה של שכיבה על המיטה. מחשבות טורדות את מנוחתי ונעות לאטן, חוזרות על עצמן, באות והולכות במעגלים הולכים ומתעבים של זיכרונות ופירושים. רגע אחרי או רגע לפני – איזו סיגריה. לפתע מהדהד, ממעמקי המחשב הנייד, קולו של אדם דוריץ מהקאונטינג קרווס, שעלה באקראי. "הייתי רוצה להיות בחורה", הוא שר, "לנסוע להוליווד ולעשות סרט". הנה בחור אחד בהוליווד שלא עשה שום סרט ואפילו לא השתתף באחד, לא כתב תסריט ולא הלך למבחן בד.

 
אדם דוריץ, מהקאונטינג קרוז. הוליוודי לעניין

מלווה את המילים תמונה אמריקאית של ילדות בעיירה עם נדנדות ודשאים, מבטא אחר, אור אחר נופל על הדברים. פרבר נשכח, לא מושב ולא עיירת פיתוח, אלא איזו עיירה מנומנמת, אי שם על הכביש המהיר. אור חדש עולה על חיים שלא היו. תפאורת שקיעה שולחת צל על המדשאה, מכסחת הדשא שבמחסן ושכן מנופף לשלום. זיכרון של ביקור בוול מארט שמעולם לא היה עם אמא אחרת שמדברת במבטא אמריקאי מושלם ובלי רוגז. היא משלמת למוכרת, וילד שאיננו ולא היה מעולם מביט בעיניו על המעברים.

 

אך השיר תם, עתה יש לקום, לעשן סיגריה. השיר הבא הוא של מאיר אריאל. על ארץ מוותרים רק בלב, הוא אומר. רוח קרה עוטפת את גבי החשוף, כפוף אל המעקה, מאפר למטה, ממילא אף אחד לא רואה, ושוב עולים געגועים. מנסה לישון הלילה. לא, זה לא פשוט.

 

איש האלוהים מנצרת

 

השעה מאוחרת, הלילה כבר לא אשן הרבה. אני קם מחר מוקדם ונוסע לבייקרספילד. יהיה יום ארוך, ואני כבר יודע באיזה סניף של סטארבקס אשתה את ההפוך הראשון. אני מעשן סיגריה נוספת מול בריכת השחייה של בית הדירות. בדירה איננו מעשנים. זה מוצא חן בעיניי, ולמען האמת, זה די נדרש - הדירה הזאת קטנה מדי בשביל להכיל את עשן הסיגריות של שנינו. נראה לי שכולם כבר הלכו לישון, אבל בריאן מפתיע אותי, מתיישב על אחד הספסלים שלצד המים ומדליק סיגריה. הוא לא רואה אותי. אנשים כמעט לעולם אינם מביטים למעלה.

 

אני מתלבט אם לקרוא לו. יהיה נחמד לשוחח מעט, אבל אני קם מוקדם מחר ורוצה עוד להספיק לעבור על כמה דפים לפני שאלך לישון, ושיחה עם בריאן היא עניין של לא פחות מ-20 דקות. אני מחליט לסיים את הסיגריה ומנסה להימנע מחברתו. מחר אולי ארד לעשן איתו. לא עישנתי גראס כבר זמן מה, ויש לו חומר מצוין. בריאן, כמו כולם כאן, הוא שחקן ותסריטאי. אך כעסק צדדי, שמספק 100 אחוז משכרו, הוא גם סוחר סמים – זול יחסית ועם מלאי מרשים בכמותו ובאיכותו. מדי פעם הוא מתייחס אליי כאל "האיש מארץ הקודש" או מרצה על שליטתם האכזרית של הבונים החופשיים בעולם בכלל ובאמריקה בפרט ומציג את שטר הדולר הבודד כראיה חותכת לדבריו המבולבלים.

 

עשן הסיגריה עדיין חמצמץ בפי. אני מתיישב על המיטה, לא כדי לשכב לישון, ויוצא החוצה. בריאן עדיין שם. עכשיו הוא רואה אותי וקורא לי לרדת אליו.

 

"אתה לא מבין מה עבר עליי עכשיו", הוא אומר וממשיך בשטף, "אתה לא מבין, זה חומר חזק חזק. אתה חייב לנסות". הוא מציע, ואני נענה. לא שם לב לפרטים. לבקבוק הטקילה הגמור שליד בריאן, למבט המזוגג מדי, לאישונים, לחולצה המלוכלכת.

  

- "אתה קדוש", הוא אומר לי.

 

- "אני לא".

 

- "אתה מארץ הקודש, מירושלים של הנצח. לא מבבל. אנחנו ננצח את בבל".

 

"מה?".

 

"באת אלינו מארץ הקודש. באת אלינו", הוא מתנפל על כפי ובוכה. אני בלי חולצה וגם הוא, וזה מאוד לא נעים. אבל הוא בוכה, ואני לא יכול שלא להחזיק אותו. הוא ממשיך לבכות, ואם אעזוב אותו, הוא ייפול.

 

הוא בוכה ומספר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מפחד. הוא אומר שאני יכול להציל אותו. אני אומר לו שיהיה בסדר ומצטער שבכלל יצאתי לעשן. נזקי עישון לא צפויים תפסו אותי הרגע. הלוואי שיבוא איזה שכן ויציל אותי ממנו. " 'שמעתי שיש לכם שם בעיות עם הנשיא ואיזה שר או משהו'. 'כן, די מביך, האמת שאני לא יודע בדיוק מה קורה עם זה', אני עונה, וזה למרות שאתמול היה מעבר קפדני על אתרי החדשות בעברית. אבל אני לא רוצה לחלוק דעה שלילית על האירועים עם אזרחית זרה כדי לא לפגוע בחוסננו הלאומי "

 

הוא מספר לי שאני איש האלוהים מנצרת. הייתי צריך להיזהר ולא לספר שבאתי גם מהגליל וגם מירושלים. אחר כך אנשים מבינים מה שהם רוצים. לא ברור למה זה מה שהוא רצה.

 

הוא עוזב אותי, לשמחתי, אבל מרים את בקבוק הבירה שלו ומטיח אותו בקיר הבניין. אף אחד לא יוצא החוצה, אבל שני אורות נדלקים. הוא מרים בקבוק נוסף, סגור, שנמצא שם. הוא מטיח גם אותו בקיר. שנינו יחפים. זה לא טוב.

 

אני מבקש שייכנס הביתה וילך לישון. אקח אותו למיטה, אני מציע. הוא אומר שבלעדיו הכול ייפול. הכול יקרוס. אני מאמין לו, ברור לי שיש לו איזה תפקיד. עכשיו הוא עשוי להיות המשיח, אני כבר לא איש האלוהים, אלא רק צופה בהצגה המוזרה הזאת שאני שותף לה.

 

הייתי רוצה לספר שזה נגמר כשבריאן שכב במיטה שאליה נשאתי אותו, ושרק אז הלכתי לישון. הייתי רוצה לספר שהוא התעורר בבוקר, הכין קפה ולמד לחיות בלי הסמים ולצאת לעבוד בעבודה קשה ומספקת, שאחר כך גם מצא עבודה באיזה סיטקום בתפקיד משנה וסיפר באחד הראיונות שפעם כמעט נפל לסמים.

 

אבל זה נגמר כשבריאן ברח מהבניין בריצה, בלי חולצה. זה נגמר כשאימו הגיעה לשחרר אותו מהמעצר שאליו הוכנס אחרי ששבר זגוגית מכונית משטרה. זה נגמר בכך ששבוע אחר כך נכנסו זוג בנות לדירתו. ניסיתי להיזכר אם נתתי לו את כתובת המייל שלי או את מספר הטלפון באיזה שלב של היכרותנו וקיוויתי שלא. ככה זה נגמר.

עוד בבית אבי חי