רגע לפני הסוף

21.07.13

"בידיי כרטיס טיסה ללוס אנג'לס ומעטפת דולרים שקיבלתי מהלל. האמת, אני לא יודע מה אני מתכנן לעיר הזאת; כתהום היא פתוחה בפניי, כמו העתיד כולו". שיר על אמריקה, פרק ט'

אני זוכר מסע אחד בטירונות, די קצר, 15 קילומטר, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שכשנראה שהסתיים, התברר שבמקום להיכנס אל המחנה, היינו צריכים להקיף אותו חמש פעמים. כל הקפה היתה מפתיעה. היינו בטוחים שהנה, זה נגמר. בלי להיכנס, בלי לעצור, בלי לדעת מתי יסתיים המסע ונחזור סוף סוף לבסיס - משהו אינסופי. המשכנו לצעוד, לעתים לרוץ. מרבית הזמן ביליתי מתחת לאלונקה. לא שרציתי להיות מתחת לאלונקה; ניסיתי כל הזמן להוריד את המשקל מכתפי, מה שהיה בלתי אפשרי. מישהו נפל בסיבוב השלישי, שניים ברביעי, אחד התחיל לבכות בתחילת החמישי וצעקה מהירה החזירה אותו לריצה הקלה. אך למעט אלה, כולנו המשכנו, התנשפנו, והתסכול מילא אותנו יותר ויותר עם כל סיבוב והתפרק לאטו במקלחת שאחרי, בשעת הת"ש.

 
עם הפנים ללוס אנגל'ס

ככה זה כשקו הסיום מגיע – אתה עובר אותו, אך משום מה ממשיך לרוץ. כל מה שאתה מנסה לעשות הוא להוריד כמה שתוכל מהמשקל שעל הכתף. אבל לעולם לא תוכל באמת להוריד את כל המשקל עד שלא תפרוש מהמסע או מהמרוץ, שאיננו אלא הקפה חוזרת ונשנית של אותו המקום שאליו אתה רוצה להגיע.

 

כך הרגשתי בכמה הימים שבאו לאחר חג המולד ולפני הראשון בינואר של שנת 2007 למניינם, אותם ימים של ביקורים בקניונים שנחשבו לעבודה, אך באף לא אחד מהם מכרתי ביותר מ-80 דולר, ביום טוב במיוחד.

 

החגים הקשים

מצבי הכלכלי היה רע. המינוס שלי היה 7,000 שקל, בארץ, ועוד כמעט 2,000 ירדו לי ב-1 בינואר, מסיבות שכבר אינני זוכר. הכסף שהרווחתי כאן לא יכסה את זה. באתי כדי להרוויח כסף, והרבה. לא הרווחתי. באותם ימים אפילו הפסדתי, כי הרווחתי בכל יום עוד פחות ממה שעלתה לי מחייתי. " השקר נחשף, השקר התעשייתי, המסודר. הקפה התפל של סטארבקס, העוגיות של מיסיס פילדס, העוגות של סינבון. לכל זה לא היתה כל תכלית. לא היה זה אלא ביטוי לשקר שאפף אותי "

 

שאר העובדים עזבו אט אט, זה אחרי זה. בכל יום נעלמו עוד כמה, והשאר כל הזמן חושבים אם להישאר או לעזוב. הלל תפס אותי לשיחה באחד הערבים ושאל אותי מה אני מתכנן - שאלה שכבר עלתה לפני חג המולד, אבל עכשיו כבר ידעתי מה התשובה.

 

"אני חושב שאני עומד לעזוב, אולי רק לחופשה, אני לא יודע, אבל אני לא יודע אם אחזור. אולי כן אחזור, אני לא יודע", עניתי בלי טיפת החלטיות.

 

"אני אשמח אם תישאר כאן, לא רק בתור עובד, גם באופן אישי. שמחתי להכיר אותך, באופן אישי, ואשמח אם תישאר כאן".

 

"קשה לי, היה לי יום קשה".

 

"כן, זו תקופה קצת קשה, הכמה ימים האלה. אלה ימים של מעט ירידה אחרי הכריסמס, אבל בתוך כמה ימים תתחיל עלייה". מעניין שרק לפני כמה ימים, בישיבה שאחרי הכריסמס, הם אמרו שאלה ימים חזקים ושזו הסיבה שהאחוזים לא יורדים; לכל שאלה תשובה.

"אני לא יודע", פתחתי שוב, "אתם אומרים שזה חודש טוב, אבל הרי דצמבר לא היה טוב, ואומרים שזה ראש השנה הסיני עוד שבועיים, אבל זה סינים, אני לא יודע".

 

נראה שהלל הבין יותר משהתכוונתי להגיד. "אני אשמח אם תישאר, אבל אתה צריך לחשוב על זה", שיקף את דברי, "תחשוב על זה, על מה שאתה יכול לקבל כאן. אני אשמח אם תישאר".

 

"אני צריך לחשוב".

 

"בכל מקרה, מחר סידרתי לך יום חופש. תתפנק".

 

יחסיי עם לימור המשיכו להיות מעיקים, ולא יותר. אולי זה הכול בראש שלי, תוצר של הסבל והבדידות, הגעגועים והאכזבה, הכאב והעייפות, תוצר של רצוני לא להיות שם יותר ושל הפחד לעזוב. כולם שלי, כולם בראש שלי.

 

ואולי זו אמריקה. זו כבר איננה מדינה או חבל ארץ מאוכלס באנשים, אלא החלום שאיננו נגוז אך מתנפץ כל הזמן. אמריקה, ארץ השקר האינסופי הבורח מעצמו, מחביא את עצמו. כמו שברחנו אנחנו מהארץ, מי לזמן מועט ומי לזמן רב, כך אנחנו בורחים מעצמנו. זו הכפילות שאיננה. השקר נחשף כולו, ועכשיו אפשר להתחיל לראות את האמת. ומהי האמת? אינני יודע.

 

השקר נחשף, השקר התעשייתי, המסודר. הקפה התפל של סטארבקס, העוגיות של מיסיס פילדס, העוגות של סינבון. לכל זה לא היה כל תכלית. לא היה זה אלא ביטוי לשקר שאפף אותי וכבר לא יכולתי לו עוד. לשקר שכבר היה בתוכי ולא רק שלא התנגדתי לו, אימצתי אותו אל גופי, אל נפשי. אך עדיין קצת נאבקתי. אולי זה מה שהיתה אותה תקופה - המאבק האחרון בשקר. השקר ניצח.

 

סוף תקופה

החנויות נסגרות, לא רק העגלות. בכל הקניונים זה כך. כמעט כולם עוזבים, והאווירה נהיתה רגועה וקשה. יום או יומיים אחרי השיחה ההיא עם הלל, דיברתי איתו שוב ואמרתי שאני רוצה לנסוע ללוס אנג'לס. הוא אמר שבשבילם עדיף שאעזוב ביום שני כי שתי בנות אמורות להיכנס לכאן. מעניין אם זה נכון. אי אפשר לדעת.

 

אין לי באמת למה לנסוע ללוס אנג'לס, אבל אמרו ששם קל למצוא עבודה; יש שם הרבה ישראלים, איזה מקום ששמו ארומה ועיתונים בעברית, מישהו אמר. אבי ממשיך לעבוד מדי יום. לימור מדי פעם מצטרפת אליו לאחד הקניונים. מיכל ואמנון מתכנים לעבור לניו יורק. מישהו סידר להם משהו. עידן מגיע לביקור ומדבר על עבודה במובינג, אך טוען שזה זמן חלש עכשיו. הוא מדליק ג'וינט ואומר שהוא עוד יראה להם על מה שעשו לו, ואז נרגע ונרדם על אחת הספות.

 
העתיד מעונן חלקית

אורי אומר באחד הלילות שהניירות שלו כבר כמעט מוכנים; אוטוטו הוא מקבל גרין קארד. רועי לא אומר דבר, מניח את ידיו על נועה והולך אתה לחדרה. מהדירה שבה גרו קרין ומיטל בוקעת מוזיקה בספרדית, ואישה כהה מוציאה סל כביסה. עץ אשוח מרוט למראה מונח על צדו ליד פחי הזבל, מנורה שבורה תלויה מאחד מצדדיו. אני משליך עליו את בדל הסיגריה הכבוי.

 

הלל בן שחר

עזבתי בטיסה בראשון לינואר. בערב שלפני כן התקיימה השיחה האחרונה ביני ובין הלל - שיחת הסיכום. חוץ משנינו, כולם כבר עזבו או שהיו במסיבות סילבסטר.

 

"אז נראה שזהו", אמר הלל, "יש לי כמה דברים לומר. קודם כול, מבחינת המכירות, אני מאוכזב. מה שראית כאן, המשכורת הזאת, זה לא משהו בכלל".

 

"ותראה", הוא הוסיף, "אני חושב שזה כישלון ברמת ההנהלה, אפילו קצת כישלון שלי, אם תרצה לחשוב ככה. אתה יודע שאביב, כשהוא סיפר לי עליך, הוא אמר שהוא שולח אליי אחד תותח, ואגב, גם הומו".

 

"מה?".

 

"כן, לא משנה, לא מפריע לי, אני גם יודע שיש דברים שהייתי יכול לעשות אחרת. אבל תכלס, מה שלא עשיתי, זה אתה שלא עשית. אז את כל המרירות שלך, תשמור לעצמך", אמר והוסיף שכבר מאוחר ושמחר נקום מוקדם.

 

בחמש בבוקר של ה-1 בינואר הלל הסיע אותי לשדה התעופה של סן חוזה. בדרך התחילה שוב השיחה שהיתה שגורה בפי כולם, על כך שהאמריקאים פחדנים, שאינם מרוצים ואינם מסופקים בחייהם. "כאילו כל בני האדם כאן נוצקו בתבנית אחת", אמר הלל, הלל בן שחר, "האדיבות תובעת ללא הפסק, הנימוסים הטובים מכריעים, בלי סוף נוהגים על פי המנהגים המקובלים. לעולם אין איש נוהג על פי אישיותו או ייחודו. אף אחד לא מעז להיות מה שהוא, ובמסגרת האילוץ המתמיד הזה האנשים הללו, שהם את העדר הקרוי אמריקה, יעשו תמיד אותם דברים בכל הנסיבות החוזרות תמיד. " בדרך התחילה שוב השיחה שהיתה שגורה בפי כולם, על כך שהאמריקאים פחדנים, שאינם מרוצים ואינם מסופקים בחייהם. "כאילו כל בני האדם כאן נוצקו בתבנית אחת", אומר הלל "

 

"אנחנו רק מנצלים את זה, אבל הופכים להיות כמוהם. אנחנו מחפשים את אותו הדבר שהם מחפשים. באמריקה מדבר קול אחד, הוא קול הכסף. כבר לא קול הצלצול או הרשרוש. עתה אין הכסף אלא שורה תחתונה על מסוף מחשב אקראי, שורה החורצת גורלות. אתה, אתה ידעת למה אתה נכנס, אתה יודע עכשיו שידעת את זה כל הזמן. אף אחד לא שיקר לך, רק אתה שיקרת לעצמך. ניסית להרוויח כסף? אה? ניסית לגעת בכוכבים והתרסקת.

 

"אבל אני? אני עדיין עומד על הרגליים, ואת מה שעבר עליי אתה לא יודע ואפילו לא מסוגל לדמיין, ואני מבטיח לך שאני עשיתי כסף. אתה תירדם עוד מעט במטוס ותדע שכל מה שלא הרווחת כאן לא הרווחת רק בגללך, לא בגללי, לא בגלל אף אחד אחר. אל תשכח, כשיש לך יותר כסף, יותר רכוש, כשיש לך, אתה מאושר[1]. אני דואג שיהיה לי, מה איתך? אתה דואג לעצמך? אה? מה איתך?".

 

לא אמרתי דבר. בהיתי בחלון הרכב, דרך האדים על השמשה; צורות ערפיליות נעות מעבר לשדה הראייה. מאחור שוכב התרמיל שלי, לא מנופח יותר משהיה כשהגעתי. בידי כרטיס טיסה ללוס אנג'לס ומעטפת דולרים שקיבלתי מהלל. האמת, לא יודע מה אני מתכנן לעיר הזאת; כתהום היא פתוחה בפניי, כמו העתיד כולו.

 

עיכבו אותי בנמל התעופה, ומשום מה, לא עליתי לטיסה המיועדת. חיכיתי לטיסה הבאה. יותר מדי בלגן קורה כאן מסביבי ואיננו פוסק. אני חלש ועייף. אני באמת צריך לנוח ולהתאושש, לחזור ולמצוא את הכוחות שאבדו לי כאן ובכלל.

 

בסוף עליתי על המטוס ללוס אנג'לס. גם נראה לי שהתגברתי על הפרידה מאפרת. אף אחד לא יחכה לי בנמל התעופה של לוס אנג'לס, ואומרים שזו עיר די מכוערת. אך כוס של מיץ עגבניות במטוס מייצגת את שפיות דעתי, ובטיסה אחרת, זמן רב אחר כך, שתיתי אפילו שתי כוסות מאותו המיץ. מחשבה על זמן שתם וגעגועים לאמריקה, אמריקה שמעולם לא היתה, שלעולם לא תהיה, שאיננה. עובר שעות טיסה אל הארץ שאני מקווה שעדיין ישנה.

עוד בבית אבי חי