גשם של השמעות

14.07.13

הפיוטים, החזנות, האישה המנהלת, הנסיעה לבריסל ששינתה הכול והשיר שהיה למגפה. אלי לוזון חוזר בזמן

בלדה לטכנאי: שיר תמורת ארטיק

כשהייתי בן שש, יום אחד בשעות אחר הצהריים, שיחקנו כדורגל בשכונה, ואני שרתי להנאתי תוך כדי משחק. בדיוק אז עבר שם טכנאי בזק, והוא שמע, התלהב ואמר לי: "אם תשיר לי שיר שלם, אקנה לך איזה ארטיק שתרצה". התחבאתי מאחורי השיחים מתוך בושה ושרתי. הוא באמת קנה לי את הארטיק הכי יקר. האירוע הקטן הזה נתן לי לגיטימציה למה שרציתי כבר אז לעשות בחיים. הבנתי שמה שאני עושה זה בסדר, וזה מאוד חיזק אותי. עד אז רציתי להיות זמר, אבל לא חשבתי שזה אפשרי, ופתאום המקרה הזה נסך בי ביטחון.

הופעה ראשונה בחתונה: לא היה מובן מאליו

בגיל עשר חבר טוב שלי, יוסי מימון, ביקש שאופיע בחתונה של אחיו. זה היה לפני 35 שנה, ובאותה תקופה לא היו תקליטנים בחתונות, אלא רק להקות. עליתי להופיע שם בפעם הראשונה וביצעתי שני שירים. זה היה לא מובן מאליו, כי שום ילד לא מזמין את החבר שלו להופיע בחתונה של אחיו. אבל זה הצליח, ושלוש שנים לאחר מכן כבר הופעתי כזמר וקלידן עם להקת חתונות. בגיל 14 התחלתי להופיע לבד בחתונות עם ציוד ועם אורגן משלי. במקביל למדתי בתיכון. מיד אחרי תקופת הלימודים, התחלתי להופיע ממש מדי ערב.

 

איזו מדינה: הצליח באופן מיידי

הפריצה הגדולה שלי התרחשה ב-86', עם התקליט "איזו מדינה". באותה נקודת זמן הפכתי מאדם אנונימי לאחד הזמרים המפורסמים במדינה.

 

ההיכרות שלי עם יוני רועה, שכתב והלחין את השיר איתי החלה כבר כשהייתי נער והופעתי במועדונים ובאירועים. לאחיו היה מועדון בנתניה, שהופעתי בו די הרבה. בגיל 18 קיבלתי הצעה מבעל מועדון לילה בבריסל להופיע שם במשך חודשיים רצופים. שאלתי את יוני אם הוא רוצה להצטרף אליי, והוא בא. שם, בבריסל, הרגשנו געגועים למדינה. כתבנו שירים ברוח כזו, אבל תוך תקופה קצרה יוני חזר כי הוא לא היה יכול להמשיך שם. אני נשארתי, ובתום התקופה, כשחזרתי לארץ, התחלנו לשבת ולכתוב חומרים. למעשה, רוב השירים הגדולים מהאלבום 'איזו מדינה' נכתבו תוך כדי הליכה ברחוב או בבתי קפה. הרעיונות הגדולים לא יצאו דווקא בפגישת כתיבה מסודרת. יוני ואני היינו כמעט 18 שעות ביממה ביום, ואפילו היתה לנו שפה מיוחדת שלנו. לכן החיבור היה מוצלח.

 

אחרי שאספנו את החומרים לאלבום שלם, עשינו עיבודים ונכנסנו לאולפן. כששחררנו לרדיו את השיר 'איזו מדינה', בתוך שנייה זה הפך להיות אחד השירים הפופולריים ברדיו.

 

גשם: השיר הזה היה מגפה

ב-97' שחררתי את גרסת הכיסוי לשיר 'גשם', והוא החדיר אותי ממש ללב הקונצנזוס. מאותו שלב התחלתי להיות נגיש לקהל שבכלל לא שומע מוזיקה ים תיכונית. 'גשם' פתח את כל הגבולות מבחינתי, כולל הזמנות למופעים שלא עשיתי לפני כן, כמו מופעי ג'אז, פסטיבל הפסנתר, ערבי השקה של חברות גדולות, בית הנשיא ועוד. השיר הזה היה מגפה; הוא הושמע בערך 60 פעם ביום ברדיו. כל מי ששמע אותו התרגש. " התחתנתי בשנת 2000 עם סיגל, שכיום היא המנהלת, עוד משנת 95'. אחרי שהכרנו כזוג, עלה הרעיון שהיא תשתלב בזה. במקצועה היא אשת שיווק והיא מתעסקת עם תקשורת. לכן אמרנו 'בוא ננסה', וזה ממשיך עד היום "

 

פייטנות: עבודה צדדית ואהובה

בד בבד עם היותי זמר, אני גם פייטן, ואני נוסע המון לחו"ל באותם הקשרים - גם בימים הנוראים וגם באירועים פרטיים. אני טס בדרך כלל עשר פעמים בשנה.

 

הצד הזה בקריירה שלי הגיע גם לדיסקוגרפיה: לפני כמה שנים הוצאתי, על פי בקשת ארגון היהודים יוצאי לוב, שני תקליטורי פיוטים – האחד כוללאת  פיוטי הימים הנוראים, והשני את פיוטי השבת. אני מאמין שעוד אוציא דיסקים נוספים של פיוטים.
 

אגב, רוב הפיוטים הם הרי שירים בערבית שכתבו להם מילות קודש, אבל יש פיוטים שהם כמעט מבריאת העולם. למשל, הפיוטים של הימים הנוראים שביצעתי בזמנו הם מקוריים ואינם מתורגמים מערבית. זה הרבה יותר מרגש מאשר לקחת שיר ערבי ולהדביק לו מילים של אמונה.

 

יותר מזה, אני נמשך גם לתחום החזנות. פיוטים הם שירי דת, אבל לעלות לתיבה ולתת קטע של חזנות, זה הרבה יותר מרגש. גם כשאני הולך להתפלל בשישי-שבת ומבקשים ממני לעלות לקטע חזנות, לא תמיד אני מסרב.

 

איש משפחה: כל החיים משתנים

התחתנתי בשנת 2000 עם סיגל, שכיום היא המנהלת, עוד משנת 95'. אחרי שהכרנו כזוג, עלה הרעיון שהיא תשתלב בזה. במקצועה היא אשת שיווק, והיא מתעסקת עם תקשורת. לכן אמרנו 'בוא ננסה', וזה ממשיך עד היום.

 

היום יש לנו שלושה ילדים – הודיה, שמואל והילה. המשפחה שינתה אותי בכל פרט. פעם יכולתי לישון מתי שאני רוצה ולקום מתי שאני רוצה. מאז יש אחריות, יש טיפת חלב, יש להיות שותף של האישה ב-100 אחוז בנושא המשפחה והילדים. לקלח את הילדים, לקחת ולהחזיר מהגן, חוגים וכו'. כל החיים משתנים. אתה שם על הכתפיים דברים שלא עשית לפני כן. יש למי לדאוג. עולם אחר לגמרי.

עוד בבית אבי חי