העיר האפורה

תהל פרוש
02.07.13

איך תל אביב היתה נראית לו השואה לא היתה מתרחשת והציונות היתה נכשלת? רומן חדש של יאיר חסדיאל, חרדי לשעבר, מנסה לשער את התשובה, ובדרך אליה משרטט עולם שבו גם השואה הפרטית שלו – מות אביו – לא התרחשה

"התחלתי לכתוב בגיל בית הספר היסודי. כתבתי סיפורים מגיל צעיר; הייתי מוכרח לייצר נרטיב אלטרנטיבי לסביבה הדוגמטית שבה גדלתי, כך שהכתיבה הספרותית בשלב בוגר יותר של החיים היתה מבחינתי המשך טבעי", אומר יאיר חסדיאל (42), מחברו של הרומן "תל אביב". זהו ספרו השני; קדם לו קובץ הסיפורים "הרב של הקרקס" (2007).
 

חסדיאל. הרעיון לסיפור קשור בביוגרפיה 
"תל אביב" מבוסס על ניסוי מחשבתי ולפיו השואה מעולם לא התרחשה, הציונות כשלה עוד לפני שהתחילה ותל אביב שבארץ ישראל היא עיר רפאים שתושביה חזרו לאירופה. גיבור הספר הוא עיתונאי ששמו פאבל היים, חרדי לשעבר וחילוני בהווה שחי במרכז היהודי הגדול בעולם בפולין. אביו הזקן והחולה מתעקש שעליו לשוב לארץ ישראל, שם נולד, ופאבל יוצא איתו למסע שישנה את חייו.
 
לקיים את השטעטל
חסדיאל אומר כי הרעיון לספר קשור בביוגרפיה שלו. הוא נולד למשפחה חרדית, ועד לפני כחמש שנים, כשהחליט להתיק את חייו לחברה החילונית, נמנה עם הקהילה החרדית. לדבריו, "ערוגת הגידול שלי היתה נטועה באוויר. לא פה ולא שם. מין זמן ללא ארץ. גדלתי בקהילה חרדית-חסידית שניסתה בכל כוחה לשמר קיום עיירתי-גלותי בתוך מציאות ישראלית, כך שהחיבור לדמות של גיבור שגדל בעיירה הפולנית הקלאסית הוא טבעי בשבילי. 
 
"ניסינו ברמה המעשית להמשיך לקיים את השטעטל. בחינוך החרדי של אז לא ניתנה משמעות גדולה לעניין של זיכרון השואה, כקונטרה לחינוך החילוני-ציוני, שאימץ אותה כאתוס מכונן לכל הקיום שלנו פה. השואה נתפסה כסוג של עוד אירוע גדול על רצף – בכל דור ודור מנסים לכלותנו. מכאן היתה הדרך קצרה לתרגיל המחשבתי של מה היו קורותיי לו הייתי נולד בעיירה של סבי וסבתי". " מדינת ישראל היא המקום הכי פחות בטוח ליהודי לחיות בו ב-65 השנים האחרונות. אז אנחנו מנחמים את עצמנו שאילולא הקמת המדינה, היתה יכולה להתרחש שואה שנייה. זו הנחה שמתעלמת מתהליכים עולמיים אחרים, ומובן שלעולם לא יהיה ניתן להוכיח אותה "

האם אתה מצליח לאחוז בזהות היהודית שלך בחברה החילונית הארצישראלית? 
 "הזהות האישית הראשונית שלי היא יהודית. ארץ ישראל היא נקודת ההתייחסות הרוחנית שלי. מדינת ישראל היא ישות ריבונית, ויהודי יכול להיות בה יהודי אם הוא נוטל על עצמו את האחריות הכרוכה בכך, גם מבחינה מדינית וגם מבחינה ערכית, היינו, מצד אחד, הוא מבין שלא די בריבונות על טריטוריה כדי ליצור מדינה יהודית, אלא יש צורך ליצוק לתוכה מהות יהודית, ומצד שני, הוא מבין גם שמדינה אינה עיירה קטנה בפולין".
 
סוג הגבריות בספר היא גבריות מובסת מראש - מדוע בחרת דווקא בייצוג גברי כזה?
"הגבריות היהודית היא תמה עיקרית בספר. הספר עוסק רבות בקונפליקט לכאורה בין הגבריות הגלותית העדינה, הכמעט נשית, כפי שאבחנו חוקרים רבים, ובהם פרופסור דניאל בויארין, שנושאת עמה תחושת פגימות מינית, ובין הגבריות העברית החדשה, הפיזית, הקשוחה שביקשה הציונות להציע, ומה שאני מציע ברובד הזה, זה את המסקנה ששתי ההצעות הן שני צדדים של אותו המטבע".
 
נוסף על זה, יש דגש רב על מיניות ומיניות יהודית-גברית בפרט. זה ממשיך מסורת מכובדת של כותבים יהודים שהגיבורים שלהם עסוקים במיניות באובססיביות. 
"העיסוק האובססיבי של הגיבור שלי במיניות נגזר מהביוגרפיה האישית שלו ושלי. הוא בחור ישיבה לשעבר שנדרש בנערותו לפרישות מינית ולהדחקה אל מול עולם חיצוני גדוש בפיתויים ונדרש בגיל מאוחר יחסית להתמודד עם העולם הזה, כתלוש, בעל זהות מינית לא מגובשת. העובדה הזאת וקונפליקט התמות של הגוף היהודי הגלותי, הנשי אל מול הגוף העברי הגברי, גורמת לכך שהמסע שלו מהגלות לארץ ישראל הוא גם מסע גילוי מיני". 
 
האמתלה האנטישמית הגדולה

ברומן יש מקום רב ליחסי אב-בן, ובמיוחד לכאלה שאין ביכולתם להתממש. אביו של גיבור הספר נטש אותו כשהיה צעיר, וחידוש הקשר ביניהם מתחולל בזמן שהאב גוסס. לדברי חסדיאל, "בגלל הביוגרפיה האישית שלי, מגיל מאוד צעיר אני עוסק במוות ובזקנה. אבי נפטר מהתקף לב כשהייתי בן 13, וזאת החוויה המכוננת של החיים שלי. בספר אני משחק קצת עם האפשרות שאבא שלי חי – שגם השואה הפרטית שלי לא קרתה. האבא של הגיבור קורס בגלל הזקנה, ולא ניתן לפצח איתו את העבר. בספר קריסת הגוף האדיר של אבי הגיבור, שהיה בעברו שחקן כדורסל עברי נערץ אז ששב לגלות, היא כמובן גם אלגוריה לקריסת חלום הגוף העברי החדש של הציונות". " סיפורת היא משלח יד אובדני משום שכדי ליצור סיפור, קו עלילתי, תנועה מנומקת, כל אדם שניזון מהנרטיב שבנה לעצמו כסיפור חיים, ובמיוחד כותבים שצריכים להניח אותו על הדף, בוחרים למחוק את כל מה שמפריע לנרטיב "
 
אף על פי שהציונות מוצגת כחבוטה ואומללה, הגיבור, בסופו של עניין, מונע מכמיהה לארץ ישראל מצד אחד, ומצד אחר מפגין מיאוס מהגלות (פולין). חסדיאל כתב זאת כריאקציה למה שהוא מכנה "גלות מדומיינת שקיימת כתפיסה תודעתית בישראל הממשית של היום". לדבריו, "זוהי המגיפה הנוסטלגית. כל מיני יוצאי מזרח אירופה שעקב אכזבתם מפניה הנוכחיים של המדינה נתקפים פתאום בגעגועים משכרים ומשקרים לקיום 'אירופי' לכאורה, שהיתה בו יותר עליבות מאשר יופי. סבא שלי וסבתא שלי, שאפילו לא ידעה לדבר פולנית, הגיעו מעיירה קטנה ועלובה בפולין. לא מווינה, מבודפשט, או מפריז".
 
בסיפור היהודים בפולין חיים עם האנטישמיות, והם לא חשים בצורך לתבוע לעצמם מדינה בגלל זה - רעיון כזה נראה לישראלים מפחיד, כי אנחנו נוטים להחזיק את ישראל כמגן וסגולה מפני האנטישמיות. איך אתה מדמיין את האפשרות הזאת? 
"סבא-רבא שלי הגיע לארץ ישראל ב-1920. אני משער שהסיבה העיקרית לא היתה הגנה מפני אנטישמיות, אלא שזה צעד רוחני מתבקש - הוא היה חסיד של רבי בעל השקפות ציוניות. גם ברמה התעמולתית, האמתלה האנטישמית לקיומה של מדינת ישראל היא הכי נפוצה כיום בעולם. מבחינה סטטיסטית, זה המקום הכי פחות בטוח ליהודי לחיות בו ב-65 השנים האחרונות. אז אנחנו הישראלים מנחמים את עצמנו בכך שאילולא הקמת המדינה, היתה יכולה להתרחש שואה שנייה. זו הנחה שמתעלמת מתהליכים עולמיים אחרים, ומובן שלעולם לא יהיה ניתן להוכיח אותה. אני נזהר בהסקת מסקנות משום שבגיל 18 העזתי לבקר את המדינה באוזני סבי, ממנהיגיה של מפלגת פועלים חרדית-סוציאליסטית, והוא אמר לי: 'אתה לא יודע מה זה מדינת ישראל בשבילי. אתה לא חיית שם; אין לך זכות לדבר'".
 
בספר אתה כותב שסיפורת היא משלח יד אובדני. מדוע לדעתך זה כך? 
"סיפורת היא משלח יד אובדני משום שכדי ליצור סיפור, קו עלילתי, תנועה מנומקת, כל אדם שניזון מהנרטיב שבנה לעצמו כסיפור חיים, ובמיוחד כותבים שצריכים להניח אותו על הדף, בוחרים למחוק את כל מה שמפריע לנרטיב - עובדות, אנשים, הנמקות, הנחות אלטרנטיביות - הכול מושמד בתוכך כדי ליצור נרטיב שלם, טהור, שיספק אותך". 

עוד בבית אבי חי