שביזות יום ב'

06.06.13

"כל אותו הזמן ניסיתי להגיש את הכרית לעוברים ושבים, שינסו. 'מה יש לכם להפסיד?', אמרתי לחלקם. הם חלפו על פניי בלי לעצור". שיר על אמריקה, פרק ג'

ביום ב', כך נהוג לחשוב, כמה שלא תעבוד קשה ואיפה שלא תעבוד, אתה לא באמת יכול לעשות כסף. כמובן, היו כמה דוגמאות ששיבשו הנחה זו, כמה ימי שלישי או רביעי שהיו גרועים יותר מימי שני שקדמו להם. אבל את המיאוס מיום שני קשה היה לקחת, ולכן, כל מי שהצליח לקחת את יום החופש שלו ביום שני, עשה זאת. מי שלא הצליח, השתמש שוב ושוב בביטוי "שביזות יום ב'".

המוטריאון. תמיד יש סטארבאקס

 

ביום שני ההוא עבדתי עם לימור במטריאון. מאז יום עבודתי הראשון עברו כמעט שבועיים, שבהם לא הזדמן לי לעבוד איתה. מאז יום עבודתי הראשון לא היה לי יום חופש. הייתי מותש. בניתי על יום ב' זה, אבל הלל אמר שאי אפשר ושבכלל עדיף לי לנצל כל יום וכל רגע פה לעשות עוד כסף. "חבל אחר כך להצטער על מה שלא עשית", הוא אמר, ואני הסכמתי ויצאתי לעבוד.

 

הכול בזכות פנחס לוי

המטריאון הוא מרכז תרבות ענקי בסן פרנסיסקו, מבנה בן ארבע קומות. כמה אולמות קולנוע, מסעדות, קומה שלמה של משחקי וידאו, כמה חנויות, בעיקר חנות הדגל של סוני ותערוכה של מוצגים מהטיטאניק בקומה העליונה. למטה, בקומה הראשונה, יש כמה עגלות: זו שלנו - של הכריות; לא רחוק משם, העגלה של הדד סי; עגלה של תוכנת לימוד שפות ששמה "רוזטה סטון"; וליד הדד סי, עגלה של משקפי שמש. כל העגלות בטווח ראייה זו מזו, למעט זו של השלג המלאכותי, באחת מהקומות העליונות.

 

ווסטפילד, בעלת המטריאון, היא חברה אוסטרלית ומשמשת בעלים של רבים מהקניונים באזור, ובאמריקה בכלל. את החברה הקים באוסטרליה היהודי פרנק לואי, שהיה לפני כן היהודי פנחס לוי, שלחם בחטיבת גולני במלחמת השחרור. מפה לשם הקים קניונים שאספו אליהם ישראלים, שמרביתם עובדים בלתי חוקיים בעליל.

 

פתיחת העגלה לא לקחה זמן רב. כבר נעשנו מתורגלים. כשזו הסתיימה, הלכתי לשתות קפה בסטארבקס. תמיד יש סטארבקס. שתיתי אמריקנו קטן, שקוראים לו כאן "גבוהה". הפליז עוד היה עליי כששתיתי. כשהסתיים הקפה, ירדתי למטה, אל העגלה, והתחלתי לעבוד - עכשיו כבר בלי הפליז, וכשאני מאושש מעט, מעט מאוד. " וסטפילד, בעלת המטריאון, היא חברה אוסטרלית ומשמשת בעלים של רבים מהקניונים באזור, ובאמריקה בכלל. את החברה הקים באוסטרליה היהודי פרנק לואי, שהיה לפני כן היהודי פנחס לוי, שלחם בחטיבת גולני במלחמת השחרור "

 

היום התחיל במכירה של לימור לבחור סיני. הלל הגיע, הסתובב סביבנו וקפץ גם אל דוכן הדד סי השכן ואל נעמי, בחורה קטנה שעבדה ברוזטה סטון. הוא נשאר איתנו עוד קצת. לימור דיברה איתו על משהו, ותוך כדי כך, עצרה בחורה אסייתית למראה. לימור עשתה לה ספיץ' די ארוך, וההיא נראתה מעוניינת. הלכתי לצדה השני של העגלה כדי לחפש לקוחות נוספים, וכשחזרתי, נראה היה שהיא סוגרת מחיר. הלל נכנס למכירה כמנהל ודחף לה עוד כמה מוצרים בקופה.

 

כל אותו הזמן ניסיתי להגיש את הכרית לעוברים ושבים, שינסו. "מה יש לכם להפסיד?", אמרתי לחלקם. הם חלפו על פניי בלי לעצור.

 

כשהסתיימה המכירה הלל הלך, אמר משהו ללימור, עבר ליד הדד סי ונישק את שתיהן על הלחי. לימור סיפרה שהלל אמר שיתחלקו על המכירה הזו חצי-חצי, "אבל זאת מכירה לגמרי שלי", אמרה, "רק אני עשיתי אותה. הוא לא עשה כלום, רק נדחף וכמעט דפק לי אותה".

 

כל הרווחים כאן הם באחוזים – כמה שמכרת, חלקֵי משהו. ואם שנינו מכרנו יחד? צריך להחליט מה שלך ומה שלי, מה שלו ומה שלה. לימור התרגזה כשהלל לקח לה חלק מהאחוזים. אני מסכים איתה וחושב מתי אני כבר מצליח למכור ברצינות, מתי אני כבר עושה כאן כסף? "קיבינימט", אני אומר לעצמי, וזוכה למבט שואל מההודית שעוברת לידי עם בנה ובעלה.

 

לואי צדק

לקראת שתים עשרה הלכתי לקנות עוגה גדולה וחמה של סינבון. זה היה מתוק כמו הר של סוכר. המתוק כאן, אם מישהו רוצה לדעת, הוא ממש מתוק. לעתים נראה שכדאי להוסיף אזהרה על חלק מהמוצרים "זהירות מתוק". העוגה הזו של סינבון היא בהחלט אחת מהם. ולמי שלא ניסה ולא טעם, מומלץ לבדוק פעם אחת, או לפחות לשמוע מה יש ללואי סי.קיי לומר על כך.

 

היה יבש, אז ישבנו ודיברנו. הרי ממילא אי אפשר למכור ביום ב'.

 

"זה נכון שאמרת למיכל שהיא מוצאת חן בעיניך?", אמרה לימור אחרי כל ההתמרמרויות שלנו יחדיו.

 

"מה? כן, לפני כמה ימים", עניתי, מתרשם ממעבר השמועות היעיל. כן, לפני כמה ימים באחת הנסיעות אמרתי למיכל שמוזר לי שאנחנו לא ביחד. רציתי להוסיף משהו לסיפור, אבל אז הצטרף אלינו חגי, שמכר שלג מלאכותי באחת הקומות האחרות של המטריאון.

 

השלג המלאכותי הוא פתותים לבנים ששופכים עליהם מים. הם מתנפחים וגולשים מחוץ לכלי הקטן, ואת זה מוכרים לחג המולד בקליפורניה שטופת השמש. מתברר שזה נמכר יופי, אבל לא היום; יום ב' הוא יום חלש לכולם. חגי שואל איך הולך אצלנו, ואנחנו אומרים שחלש. הוא אומר שגם אצלם חלש; אף אחד לא מציין מספרים. הוא מראה איך עובד השלג, שמעט ממנו הוא הביא; אנחנו מראים לו את הכריות ונותנים לו ספיץ' איטי ועייף. " קראת שתים עשרה הלכתי לקנות עוגה גדולה וחמה של סינבון. זה היה מתוק כמו הר של סוכר. המתוק כאן, אם מישהו רוצה לדעת, הוא ממש מתוק. לעתים נראה שכדאי להוסיף אזהרה על חלק מהמוצרים 'זהירות מתוק' "

 

"אתם קצת עייפים", הוא מעיר.

 

"כן", אני עונה בלאות.

 

"אולי באמת אני אלך לשבת קצת", אומרת לימור והולכת החוצה לעשן.

 

איזהו משומש

אני נותר לבד על העגלה. חגי הלך גם הוא לנסות למכור, או אולי רק לשחק בפתותי השלג המלאכותי. אני מתיישב על הכיסא ולוגם מהדיאט קולה שהשאירה לימור, מניח על עורפי את השולדר – כרית ארומטרפית המיועדת לאזור הכתפיים והגב העליון, אחד עשר סוגי עשבים, טוב להקלה על כאבי גב. "הרבה אנשי מחשבים משתמשים בזה", אפשר לומר ללקוח המזדמן; "אפשר להשתמש שוב ושוב ושוב, וזה נשאר חם עד 45 דקות", יש לומר. אך אחרי עשר דקות הכרית כבר בטמפרטורת הקניון, ואני מחליף אותה באחרת, שהתחממה בינתיים במיקרו. וכך עוד פעם ועוד, עד שריח הצ'אי הכבד, שנדמה שנודף מהכריות האלו כבר דבק בחולצתי.



סינבון. להשלמת התמונה יש לצפות בלואי סי.קיי

לימור חוזרת לאחר כשעה. ריח הכריות כבר הופך כבד לי מדי, ואני קם לנסות למכור. "אתה לא נראה משהו", היא אומרת. אני עונה שאולי באמת כדאי שאלך לשבת קצת, והיא אומרת שחבל, כי אולי ניתן מאמץ אחרון ודי. אני הולך בכל זאת.

 

יצאתי לפארק הקטן מאחורי המטריאון לשתות קפה ולעשן סיגריה, שהפכה לשתיים ארוכות ואיטיות. אף אחד לא התיישב לידי. החשכה החלה יורדת. השמש כבר שקעה לפני זמן מה, והיה קר. הפליז שלי היה הכרחי באותו הערב. אני צריך לכבס אותו בהזדמנות.

 

אני חוזר לעגלה כדי לראות את לימור מוכרת לפקיסטני לבוש חליפה ולבתו ארוכת השיער וצחת האנגלית.

 

בסגירה אני מחליף את הכריות המשומשות מהדגמות היום שחלף בכריות חדשות להדגמות היום הבא. בסוף כל יום אנחנו מחליפים את כל הכריות שחיממנו היום. את המשומשים אנחנו שמים באריזות חדשות, ואותן מסמנים בעזרת סימון קטן של עט או סיכת שדכן. את המשומשים יקנה מישהו, בתור חדשים. כך מקבלים הלקוחות מוצר משומש, ואנחנו מדגימים עם החדש. היוצא מן הכלל היחיד הוא ישראלים; להם אנו משתדלים למכור חדשים, אם כבר הגיעו לקנות. כי אמנם באנו לקחת את מה שאפשר, אבל מהגויים, לא מאנשינו. ובכלל, כמה ישראלים כבר קונים אצלנו?

 

אל תחשוב, תהיה יעיל

הקופה המשותפת עומדת על 600 ומשהו דולר, אבל חלק מזה הולך להלל. על שמי רשומים אולי 200 דולר, במקרה הטוב, מה שאומר שאני עומד לקבל מקסימום 40 דולר בחישוב מהיר, לפני השכר דירה, הדלק לנסיעה והאוכל שקניתי. היום הסתיים בהפסד - לא עובדה מעודדת במיוחד, ולכן אני נותן לתקווה לכסף הגדול לערפל את ההיגיון ומצטרף ללימור, שמעשנת על המדרכה מתחת לגגון הכניסה של המטריאון, מסתתרת מהגשם היורד ברחובות סן פרנסיסקו ומאיים לשטח את הגבעות, כפי שאומר מישהו שעבר בהליכה מהירה מאחורינו.

 

אורי, אחד המנהלים, אוסף אותנו. לימור מתיישבת מאחור ועוצמת את עיניה.

 

אורי הוא גבר גבוה ורחב כתפיים, שמנמן מספיק כדי להיות נוכח, אך לא כדי שייראה שמן. הוא לבש חליפה אלגנטית שעשתה אותו עוד יותר נוכח, חולצה מכופתרת בגוון חציל, ז'קט עור אלגנטי, מכנסיים שחורות ונעלי עור שחורות. גוון עורו השחום תרם לסמכותיותו זו.

 

"מה שלומך?", שואל אותי אורי לאחר כמה דקות של נסיעה. הוא יודע לגרום לזה להישמע כאילו באמת אכפת לו, אולי כי אכפת לו? אך לזה אני כבר מתקשה להאמין.

 

"בסדר, נראה לי. למרות שהיה יום לא מי יודע מה, אז לא יודע, יהיה בסדר", אני עונה.

 

"מה, איך נסגרה הקופה?"

 

"הרווחתי אולי 40 היום, אחרי הכול".

 

"אחרי הוצאות?".

 

"הלוואי, הרבה לפני ההוצאות. נראה לי שהפסדתי היום כסף, האמת, אבל אני מקווה לטוב".

 

מנסה להישמע אופטימי, שלא ישימו אותי מחר בשיבוץ גרוע, אלטה-דנה, או גרוע מזה, בחופש.

 

"אתה לא צריך רק לקוות. אתה צריך ממש לחשוב לילה קודם מה אתה מתכנן ליום שאחרי. אם לא, אז אין לזה שום טעם". אז להיום, חשבתי לעצמי בצער, מלכתחילה לא היה כל טעם?

 

"אתה צריך להציב לעצמך יעדים למכירה ולעשות כל מה שאתה יכול כדי לעמוד בהם. אני מאמין שאם תעשה את זה, כלום לא יוכל לעצור אותך. אתה חייב להציב יעדים ולעמוד בהם. אתה מבין?".

 

"אני מבין", עניתי בלי לחשוב.

 

"אתה צריך לכוון את עצמך על פי המטרה שלך. מה המטרה שלך כאן?".

 

"אני, אני, כאילו, באתי לעשות כסף", גמגמתי.

 

"מצוין, אז אתה צריך לחשוב כמה כסף באת לעשות, להבין כמה אתה צריך לעשות בכל יום ולחשוב איך אתה מרוויח את הכסף הזה שאתה רוצה. חשוב מאוד לא להתייאש".

 

"אבל גם היה היום יום שני, זה אולי בגלל זה, כי...".

 

"אין קשר", קטע אותי, "אם תאמץ את הגישה הנכונה למכירות, תראה ששום דבר לא עומד בפני ההצלחה. תראה שהיעד שאתה מציב, אתה עומד בו. יום שני, שלישי, שבת או תשעה באב - זה פשוט לא חשוב. אני אומר את זה לכולכם, ולא נראה לי שאתם קולטים", הוא נשמע מתוסכל. "תשמע, באת לעשות כסף, אז תמקד את עצמך. לא מעניין אותך הבחורות האמריקאיות; הן ממילא יגיעו אליך אחרי שיהיה לך כסף. כסף הוא כוח. לא מעניין אותך כלום, רק למכור. תנצל את הערב הזה, תציב מטרה, תראה שזה ישתלם". " את הכריות משומשות יקנה מישהו, בתור חדשות. היוצא מן הכלל היחיד הוא ישראלים - להם אנו משתדלים למכור חדשים. כי אמנם באנו לקחת את מה שאפשר, אבל מהגויים, לא מאנשינו. ובכלל, כמה ישראלים כבר קונים אצלנו? "

 

" אבל אני לא יודע עדיין מה השיבוץ שלי למחר".

 

"אתה לא מבין? זה לא משנה בכלל", הוא היה יותר סבלני ממה שהגיע לי. "תמקד את עצמך, תראה איך זה ישתלם, והאמת, זה גם טוב לי, איש מכירות הפועל לטובת האינטרסים שלו עצמו מקדם לעתים קרובות אגב כך את האינטרסים של החברה ביתר הצלחה מכפי שהיה מקדמם אילו התכוון לעשות זאת באופן ישיר (הערת המחבר: מבוסס על מילטון פרידמן)".

 

הנהנתי. זה לא הספיק לו.

 

"אתה לא קולט", הוא אמר, על גבול הרוגז, "אתה יודע למה עזבתי את גרושתי, את הילדה ואת המשפחה בארץ ובאתי לכאן? אתה יודע למה?", הוא לא המתין לתשובה, "כי כאן עושים כסף, כי כאן מצליחים. בארץ יש גבול, יש מכסה זכוכית מעל הראש שלך, תמיד. כמה גבוה שלא תקפוץ, אתה פוגע בו, והוא מחזיר אותך למטה. כאן אתה יכול להגיע כמה גבוה שתרצה. אבל אתם לא קולטים את זה".

 

"אני צריך לחשוב על זה...".

 

"אל תחשוב, תקבל את זה ותעשה. אל תהיה בעייתי, תהיה יעיל, בשבילך. תאמין לי שזה קודם כול בשבילך".

 

מיטה משלי

הגענו לקומפלקס, אורי החנה את הרכב ואמר לי שאגש לדירה והוא כבר יעיר את לימור. חבל שאחכה ושאחשוב על מה שאמר לי. לא התווכחתי. כשפניתי ללכת משם, הבטתי לאחור וראיתי אותו גוחן עמוק אל תוך הספסל האחורי, אולי רק כדי לנער אותה בעדינות ולהעירה, ואולי לא רק.

 

תומר יושב בדירה עם המחשב הנייד על ברכיו, מדבר עם חברים אמריקאים במסנג'ר ושומע את אלאניס באוזניות. הוא אפילו לא שם לב שנכנסתי לדירה. אני מניח את התיק בחדר ומתיישב על הכיסא שבסלון, לא רחוק מתומר, שעדיין מרוכז בעולמו הפרטי.

 

לפני יומיים סוף סוף קיבלתי מיטה משלי, באותה הדירה. יקיר החליט לעזוב לניו ג'רזי כי לא עשה מספיק כסף. כולם חשבו שהוא נוטש את החבר'ה ובוגד בחברה. עברתי אל מיטתו, ותומר נהייה שותפי לחדר. בחדר השני היו לימור ומיכל. עדיין היה מביך עם מיכל.

אני מתיישב על הספה שעד לפני יומיים היתה לי כמיטה, מוציא את החולצה מהמכנסיים ומדליק סיגריה. תומר עם החברים שלו במסנג'ר. הוא בעולמו, ואני בעולמי.

 

אנחנו כאן בשביל הכסף. בשביל זה הכול מותר. יותר מזה, את הכול צריך לעשות. והאמת, משהו בחד ממדיות זו פשוט יותר, הגיוני בעצם. קודם כסף, אחר כך שאר הדברים. צריך לתת לכסף למלא את ראשי, לתת לתאוות הבצע להיות התשוקה שמובילה אותי בחודש ומשהו שנשארו. אולי זה אפילו יכול לעבוד, חושב לעצמי ומצליח לראות את ההיגיון הפשוט שבדבר.

 

בינתיים נכנסת לימור. הספיקר של הנייד שלה מפיק את קולו של החבר האמריקאי שבו היא מתהדרת ואת מעמדו אינני מבין. תומר יושב מרוכז במחשב, ולי מפריעה השיחה. אני מסתגר בחדר, הולך להתקלח. בינתיים תומר הולך לישון.

 

כשאני חוזר לסלון, אני רואה את לימור יושבת על הספה עם כוס נס, לבדה. אני מוציא קאמל לייט, והיא מוציאה מרלבורו לייט. אנחנו מעשנים מאותו הגפרור. "איך היה היום?", "מה יהיה מחר?", "תומר הזה", ועוד משפטים שכבר נאמרו, גם היום. אני מחבב אותה, אני חושב לעצמי וחש את הרעידות הקטנות בזרועותיי. כמה שאני עייף. תופס את כוס הקפה שבידיה בהצהרה ברורה לגמרי של כוונותיי הקרובות שידרשו את הזזת הכוס ואת פינוי שתי ידיה.

היא מסרבת. "אף פעם לא סירבו לי למהלך הזה", משקר כדי לשמוע, "אז אני הפעם הראשונה שלך". היא מרוצה.

 

"אבל אני באמת רוצה", מנסה מזלי.

 

"אני לא חושבת שזה יתאים".

 

"אולי את צודקת".

 

אני מוותר, לה ולחבר האמריקאי שלה ולאורי.

 

אנחנו מסיימים את הסיגריה. כוס הנס שלה לא תיגמר הלילה, אלא תישאר על השולחן לעוד כמה ימים, עד שיימאס לתומר והוא ישליך אותה לכיור. היא קמה לחדרה, אני ממשיך לשבת עוד כמה דקות לבד, בוהה בחשיכה.

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי