סימן שאתה (כבר לא) צעיר

הנרגנות, המרירות והוויתור על האופנוע - יוסי עין-דור הבין השבוע שכולם, מה לעשות, באים עם הגיל. נסו ותיווכחו

השבוע פגש אותי שכן בחדר המדרגות ושאל/אמר לי: "תגיד לי מה יש לך? למה אתה כזה מריר, מה קרה?".

 

"אני? מריר? אתה בטח מתבלבל ביני ובין מישהו אחר. אני ממש לא מריר, למה אתה אומר את זה? אה, כי שוב קראת את הטור שלי. אני קורא לזה ביקורתי, ואתה קורא לזה מריר. נו, טוב".

 

"למה תמיד אתה רואה הכול שחור?", הוא ממשיך, ואני שוב מנסה להסביר: "תראה לי דבר אחד טוב שקרה פה באחרונה. איך אתה רוצה שאכתוב על דברים טובים כשראש הממשלה שלך אומר ככה ועושה ככה, כשהמשטרה שלך עושה ככה (או יותר מדויק לומר שאינה עושה) ושר האוצר שלך עושה ככה למרות שלא מזמן הבטיח ככה, והאווירה הכללית והדיכאון הלאומי, בקיצור - תן לי סיבה אחת למסיבה, ואני איתך".

 

"יאללה, עזוב אותך", הוא עונה, "בוא, תעלה אליי למרפסת. קניתי שולחן בר חדש, ואני הולך לחגוג את זה עם ערק. אתה שותה ערק?".

 

"כן, אני שותה. אקפוץ בסביבות שש", אני עונה לו.

 

זה לא אתם, זה אני

כשהגיעה השעה, הייתי תקוע עם עבודות של סטודנטים שלא סיימתי לבדוק, וכך את הערק הוא שתה לבד, ושוב אני יצאתי לא בסדר. למה אני מספר את זה? כי האסקפיזם מעניין אותי, כי כמה עוד אפשר לשמוע אותם הקיטורים ואותה הביקורת, נכונה ככול שתהיה. אני מבין שאני מתחיל להיות מעייף; למי יש כוח לשמוע את מה שיש לי לומר, כשהדברים חוזרים על עצמם במחזוריות כמעט קבועה, כי כך, בסדר כמעט קבוע, חוזרים על עצמם גם האירועים המצדיקים כתיבה והתייחסות, במחזוריות שאינה נגמרת.

 

אני הופך להיות טרחן מבלי שבכלל התכוונתי. נמאס לי להיות צודק רוב הזמן, נמאס לי להגיד "אמרתי לכם". די, גם לי יש חיים. הנה, יש כאלה שחיים נהדר, שם גבוה, למעלה בעננים, ולא ממש רואים את מה שקורה בקומת הקרקע, שלא לדבר על חצרות הבתים. ואני לא מדבר כאן על השכן שלי, שהוא באמת איש נפלא. זוהי רק מטפורה כמובן, ללא כוונות זדון. הנה, לרגע אחד הפכתי להיות איש לא ביקורתי שמקבל את המציאות כמות שהיא, אבל רק לרגע אחד, כי יותר מזה לא אחזיק מעמד.


חלומו הרטוב של עין-דור שיישאר, בשלב זה, מיותם (צילום: יחץ)

 

ואולי אולי בכלל זוהי נקודת ההשקפה שלי ממרומי הגיל המתקדם שלי. אם רציתי הוכחה שאני כבר אדם מבוגר, הנה היא באה - אני איש נרגן ומריר. תמיד יש לי מה לומר, תמיד יש לי מה להעיר, מאוד קשה לרצות אותי. מצד שני, קל מאוד לשמח אותי בדברים קטנים ולא חשובים לכאורה, אבל כאלה שגורמים לי הנאה צרופה, ולא צריך בשביל זה הרבה. כן, על פי רוב זה קשור לילדה שלי אלונה, שמביאה לי את האושר הגדול בעולם, ולידה אני לא מריר ולא זועף, לא קשוח ולא בטיח - רך כמחאה ביום שמש לוהט.

 

האופנוע ואני

ואם רציתי עוד הוכחה שאין אף אחד שיכול לעצור את הזמן, זה האופנוע שלי, זה שהיה לי. יש לי רישיון נהיגה על האופנוע משנת 1978. אני מניח שעוד הרבה לפני שרבים מהקוראים שלי נולדו. מאז החזקתי ברשותי אופנוע כמעט ברצף. היו לי שלל אופנועים, כאלה שנסעו, כאלה שנתקעו, כאלה שנהפכו ברבות הימים לחומר גלם לבניית אנדרטאות ופסלים מברזל.

 

לפני כחודשיים מכרתי את הסוזוקי שלי, וקשה לי להודות, אבל אני לא ממהר לקנות אחד אחר במקומו. אני מספר לעצמי כל מיני סיפורים: תקציב, הוצאות, ביטוח, חם בקיץ, מחכה לאופנוע שתמיד חלמתי עליו (BMW F 800 GS), אבל כל זה סיפורים. האמת הפשוטה היא שאני לא רוצה  להשאיר אישה אלמנה וילדה קטנה יתומה. פתאום הסכנות שברכיבה על דו גלגלי מתגברות על האהבה הגדולה שלי לתחושת החופש והריחוף כשאני רוכב על האופנוע. פתאום יושבת לי בחלק האחורי של הראש דאגה גדולה שלא ידעתי כמוה קודם, פתאום הבנתי שאני כבר לא חי רק לעצמי ושהיותי במצב בריא ושלם משפיעה על עוד אנשים הכי קרובים וחשובים לי. אז הנה עוד סימן שאני כבר לא כל-כך צעיר. כשאני מבין את זה פתאום, האם זה בכלל אפשרי לא להיות מריר? סתם... " פני כחודשיים מכרתי את הסוזוקי שלי, וקשה לי להודות, אבל אני לא ממהר לקנות אחד אחר במקומו. אני מספר לעצמי כל מיני סיפורים: תקציב, הוצאות, ביטוח, חם בקיץ, מחכה לאופנוע שתמיד חלמתי עליו (BMW F 800 GS), אבל כל זה סיפורים. האמת הפשוטה היא שאני לא רוצה להשאיר אישה אלמנה וילדה קטנה יתומה "

 

בזמן האחרון יצא לי להשמיע לאלונה כמה שירים של שלישיית גשר הירקון. השמעתי לה את "איזה יום יפה" כדי לפתוח את הבוקר במצב רוח מעודד, ואחר כך את "סימן שאתה צעיר", שכתב יוסי גמזו, כדי לעודד את עצמי. אלונה מצטרפת אליי ומפזמת את השיר בהתלהבות, רוקדת ומוחאת כפיים. הנה כמה שורות נבחרות לא ברצף מהשיר:

 

אם לא איכפת לך לצאת ולתעות בדרך.../ אתה אולי הולך בטל אך לא הולך בתלם.../ אם לפעמים אתה יוצא עוד מכלייך.../ אם טיפ טיפת חוצפה מן הנשמה שלך לא פגה.../ אם יש שטויות נהדרות שעוד לא עשית.../ ואם אתה מרגיש עוד לפעמים תחושה מוזרת שלא הכול צודק, ושיכול להיות אחרת... זה סימן שאתה צעיר...

 

ואחרי שאני שומע ומשמיע את השיר הזה, אני שוב אופטימי ומבין שאני אמנם כבר איש מבוגר, אבל עדיין צעיר, ומקבל את העובדה הפשוטה, אם כי לא בהכרח נעימה, שאני אמשיך להיות ביקורתי ולעתים חצוף ומריר וטרחן, כי אסקפיזם כנראה זה לא ממש בשבילי, עדיין לא. אולי כשאתבגר.

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי