תייר מזדמן

19.05.13

החוזה בדירה הסתיים, החברה עזבה, העבודה נגמרה, ועמיר סגל החליט שהוא רוצה להיות זר בארץ רחוקה. את התשובה הוא מצא בארצות הברית, לשם נסע כדי לעבוד במכירות. שיר על אמריקה, פרק א'

השמש סינוורה את עיניי והעירה אותי. כנראה לא היתה זו רק השמש, כי המטוס החל לרדת אל שדה התעופה של סן פרנסיסקו. הייתי לא מגולח, ויותר מכל דבר אחר הייתי עייף וכאב לי הראש, ולכן שני כדורי אדוויל לא הספיקו, אבל הקלו עליי מעט. החששות מהנחיתה חזרו אליי, לא עזבו מעולם. הלכתי אל הלא נודע בעיניים עצומות כמעט לגמרי. מכיוון שיש רגעים שבהם הלא נודע קוסם, רגעי הקסם התגברו על רגעי הפחד. אבל עכשיו, רגע לפני הנחיתה, כשכבר אין לאן לסגת, עלו רק הפחדים, כל הפחדים, מלווים בהד הקלוש של התירוצים לנסיעה הזו.

צילום: פלאש 90

איכשהו, זרמתי עם המסדרונות בשדה התעופה עד שהגעתי אל התיק שלי. לא דיברתי עם איש, למעט פקיד לבוש מדים וחמור מבט, שמבטו שמור כנראה בעיקר לישראלים צעירים כמוני, שמטרתם בארץ זו ידועה ומובנת לכול, אך יש להעלים ממנה עין. כשעניתי לשאלתו על מטרת שהותי שאני מתכוון לטייל כאן, הוא קיבל את התשובה השקרית מבלי להניד עפעף והעניק לי אשרת שהייה לחצי שנה. כך התחלתי את שהותי בארצות הברית כמהגר עבודה לא חוקי, כעובד זר.
 
כי זה מה שרציתי אז - להיות זר. הייתי חייב גם לעבוד. אם הייתי באמת רוצה, הייתי מוצא עבודה בארץ, אבל רציתי לעזוב למקום אחר, ואף נקודה בישראל היא לא מקום אחר. תמיד מישהו מכיר אותך או את אחיך או אחותך; מישהו שירת בצבא עם החבר הכי טוב שלך; תמיד אתה חלק מהרשת הגדולה והצפופה של ישראל - האנשים שסביבך, העבודות שתעבוד בהן

  • " ה מה שרציתי אז - להיות זר. הייתי חייב גם לעבוד. אם הייתי באמת רוצה, הייתי מוצא עבודה בארץ, אבל רציתי לעזוב למקום אחר, ואף נקודה בישראל היא לא מקום אחר. תמיד מישהו מכיר אותך או את אחיך או אחותך; מישהו שירת בצבא עם החבר הכי טוב שלך; תמיד אתה חלק מהרשת הגדולה והצפופה של ישראל - האנשים שסביבך, העבודות שתעבוד בהן שתמצא והדירה שתשכור. רק בארץ אחרת אפשר לצאת מזה קצת, להיות קצת במקום אחר " שתמצא והדירה שתשכור. רק בארץ אחרת אפשר לצאת מזה קצת, להיות קצת במקום אחר.

הסיבות המעשיות תמיד פרוזאיות, תמיד אישיות. הסתיים החוזה בדירה, אבל הדירה היתה הדירה המשותפת שלנו, ואנחנו כבר לא היינו אנחנו - ככה זה כשנפרדים. גם העבודה הסתיימה, ולא היה משהו לשאוף אליו; לא רציתי דבר ברור. חלום אחד הסתיים ולא התחלף בחלומות אחרים. למעשה, החלום הלך ודעך במשך שנה - ואז הפרידה, סיום העבודה וההחלטה שפסיכולוג כבר לא אהיה. אז מה כן?

בפאב הירושלמי הקובייה, כמה ימים לאחר הפרידה, ישבנו וחשבנו מה הולך לקרות לכל אחד מאיתנו בחיים. אני נפרדתי, החוזה נגמר עוד כמה ימים והעבודה במכון סאמיט כבר מאחוריי. ישי ממשיך ללמוד בירושלים, אביב מתחיל לימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, גל חושב מה לעשות בחייו.

"אז פתאום אתה מוצא את עצמך לא מחויב לכלום", אמרתי לעידן, שאסף אותי משדה התעופה, "פתאום גמרת תואר ראשון, עזבת את החברה שלך, היא לקחה את החתולה, עוד כמה ימים נגמר החוזה לדירה, ואז ישבתי אתם שם, אתה מכיר את המקום?".
"בירושלים הייתי אולי שלוש פעמים בחיים", ענה לי עידן את התשובה הרגילה, "אני לא סובל את העיר הזאת, אין לי כוח לשם, משעמם לי שם מדי", הוא אמר והניח לי להמשיך לדבר.
- "ישבנו בקובייה, חשבתי לנסוע להודו, אבל כסף לא היה לי".
- "להודו לא צריך כסף".
"וגם אותו לא היה לי", אמרתי את האמת. "אחד החבר'ה הציע לי לנסוע לעבוד בארצות הברית. הוא אמר שעכשיו זה הזמן, סיפר לי שעשה כסף טוב".
- "כן, בארץ לא עושים כסף. אני לא מתכוון לחזור לארץ בשנים הקרובות, אולי אף פעם לא. לא הייתי בארץ כבר חמש שנים".
- "הרבה זמן".
- "לא סובל את הארץ, אין לי כוח לשם, משעמם לי שם מדי. כאן אני עכשיו לא עושה כלום ומרוויח על זה כסף טוב. אחר כך טיול בקריביים. זה הרבה יותר קל מלנהל חברה של עגלות", אמר והשאיר הפסקה קצרה מספיק כדי שלא אשאל למה הוא מתכוון. "ניהלתי כבר חברה, מחזורים של מיליון דולר. לא קל, ממש לא קל. אתה חייב להתעסק עם עגלות כל הזמן, כל רגע פנוי שיש לך להקדיש לעגלות. אתה חייב לנשום עגלות, לאכול עגלות, לחיות עגלות, לחשוב עגלות, לישון עגלות, לחלום עגלות כל הזמן, כל הזמן".
"מיליון דולר?", לא ידעתי אם להאמין. "אז למה הפסקת עם זה?"
"היו כל מיני בעיות".
שאלתי אילו בעיות.
"סיפור ארוך", ענה ולא הוסיף. לא ידעתי אם בכלל להאמין ולמה.
"אז מה הולך לקרות עכשיו?", שאלתי לאחר שהשתיקה בינינו התארכה.
- "אנחנו נוסעים למגורים בסן חוזה. אל תדאג, אתה הולך לעשות כאן הרבה כסף".
- "כמה כסף אפשר באמת לעשות כאן?"
"כמה אתה מתכנן לעשות?", הוא ענה בשאלה.
- "אמרו לי שאפשר לעשות ארבע, חמש אלף דולר אחרי הוצאות".
- "זה כסף קטן. תחשוב בגדול, אפשר לעשות כאן 10,000 אחרי הוצאות, בכמעט כל מוצר בכמעט כל מקום בארצות הברית. אתה במקום הכי טוב, עם המוצר הכי טוב, אתה אפילו לא מתחיל להבין מי האנשים כאן. פה מסביב זה עמק הסיליקון, אנשים פה פצוצים. כל אחד כאן יכול בקלות להשאיר לך על העגלה כמה מאות בשקט. לא היית אף פעם באמריקה? אז אתה לא יודע איך זה. הקניונים כאן אדירים".


"זה הולך להיות מטורף", המשיך ומילותיו נהפכו למהירות ונלהבות יותר ויותר. "מזלך שאנחנו באזור כזה טוב. אתה לא מבין איזו כמות האנשים שהולכת להיות פה. זה יהיה מטורף. תשמע, אני עברתי כמה כריסמסים, וזה משהו מטורף שאתה עדיין לא ראית בחיים שלך. כשהייתי איש מכירות, הייתי לפעמים מסביר לעשרה או ל-15 אנשים על העגלה באותו זמן. אתה תראה, זה טירוף, יש בזה המון כסף".
אין כמו הבטחות של כסף קל כדי לסובב את ראשו של ישראלי צעיר, שמיד יודע בדיוק מה יעשה עם כל אגורה שירוויח. עידן המשיך לדבר, עבר לדון בכדורים, שפיצים, אבקות והשפעותיהם.

 

ערימות של כסף
כך הגענו אל המגורים של עובדי החברה. יש לא מעט מקומות כאלו בצות הברית: בתי דירות משותפים, קומפלקסים מלאים בדירות שרצפתן שטיח. עידן העביר אותי אל הלל. הוא יהיה האחראי עליי מעכשיו, הוא ינהל אותי מכאן והלאה.
- "אתה החדש?"
- "אה, כן,  נראה לי ש..."
- "מצוין. שלום, אני הלל, המנהל שלך כאן. ברוך הבא. אין לי הרבה זמן אז נעשה את זה קצר, מה החדר שלך? נדבר בו", הגיש יד ללחיצה קצרה ותכליתית. לא קיבלתי חדר ונשלחתי לישון על ספה באחת הדירות. ממילא בכל חדר יש שני שותפים. והאמת, לא היה לי כל כך אכפת איפה שמים אותי. אז שמו אותי על ספה.
- "התארגנת כאן מעט? יש לך אוכל, בגדים שמיכה? הכול בסדר?"
- "נראה לי שבסדר".
- "בוא נשב ונדבר. ממילא אין כאן אף אחד".
התיישבנו על הספה. הייתי עייף.
- "אני מניח שאתה בטח עייף אחרי הטיסה, אז נעשה את זה קצר. אני הלל, המנהל של הכריות, ברוך הבא לחברה. מאיפה אתה בארץ? אתה לא בגיל של שאר החבר'ה כאן, אבל תסתדר טוב. כולם אחלה, חבר'ה אשכנזים טובים, גם כמה קיבוצניקים כמוך, לא הרבה פרענקים, אם אתה מבין למה אני מתכוון. אתה מקיבוץ, נכון? מושב? מירושלים? לא משנה. עוד מעט יש ישיבה של החברה בדירה ליד. תגיע, תפגוש את כולם, גם תשמע מה קורה כאן קצת. שיחה ארוכה יותר נעשה כבר בהמשך".

הכנתי כוס קפה, שתיתי אותה עם כאמל לייט, שכבר הספקתי לקנות, עם מצית שמצאתי בין כריות הספה. ב-18:45 הייתי בדירה המיועדת. היו שם גם אבי ומיכל, בחורה ששמה נעמה מהדד סי ובחור נמוך וכהה ששמו רועי, שנאמר שהוא מהכריות. שמות ופנים אחרים היו מעבר ליכולת התפיסה של מוחי העייף. אמרתי שלום יפה ובשקט ותפסתי לי פינה על כיסא בצד.
בסביבות 19:30 התחילו להגיע אנשים, מעט ולאט. כל הזמן סיפורי "כמה מכרתי היום" ו"איזה קטע היה היום" ומה שלומך ויש לך סיגריה ומי אתה ואיזה קטע", הרבה קטע היה שם.
הלל נכנס, נישק כמה בנות שעבר בדרכו לעשן במרפסת. אורי, בחור גבוה שנראה מעט מבוגר וכהה, הגיע שניות אחריו ואמר שלום לכולם, עצר לידי לרגע ושאל מי אני ומה שלומי, הציג את עצמו כאורי, שמנהל את החברה יחד עם אילת.

אילת נכנסה אחריהם, אמרה שלום לכולם ולא ניגשה לאף אחד. הם התיישבו על כיסאות. כולם לפניהם על הספה, על מעט הכיסאות שעוד יש, ורוב אנשי המכירות על הרצפה.
"ברוכים הבאים כולם", פתחה אילת. "יש כאן הרבה חדשים שזו להם הישיבה הראשונה, אז קודם כול, ברוכים הבאים כולם". מישהו התחיל למחוא כפיים וכולם הצטרפו, גם אני.

  • " אתם אפילו לא מתחילים להבין מה קורה כאן. הבריות מזהות את עצמן בסחורות ובמוצרים שלהן, הן מוצאות את הנשמה היתרה שלהן במכוניתן, במערכת הסטריאופונית שלהן, בקוטג' הדו מפלסי שלהן, בציוד המטבח החדיש שלהן, וכמובן גם בכריות ובמוצרי הדד סי שאנחנו מוכרים. אתם בטח לא מאמינים שזה ככה, אבל תבינו שהבריות נותנים שיבואו וירמו אותן. ככה זה אמריקאים, מאמינים לנו להכול "

"לפני הכול, אנחנו מתנצלים, אבל המשכורות מתאחרות, ולא נוכל לתת אותן היום. תקבלו אותן לא אחרי יום שלישי. זה בגלל כל מיני עניינים חשבונאיים שקשורים למשכורות. אתם הרי יודעים שאנחנו מקפידים שהכול יהיה מסודר ועל פי הספר. התרחבנו בימים האחרונים משמונה אנשים לבערך 30, ואנחנו עדיין מתרחבים. זה הרבה בלגן לנו ולכם. אנחנו עובדים לילות כימים, מאחורי הקלעים, יש לנו עבודה שאין לכם מושג. עבדנו כל השנה האחרונה כדי לסדר שיהיו לנו ולכם מקומות בקניונים הכי טובים. עדיין יש כמה קניונים שפנו אלינו. תבינו, הם פנו אלינו ולא אנחנו אליהם, כדי לפתוח בהם לוקיישנים חדשים".

"אנחנו עומדים עכשיו לפני חודשיים מדהימים", אמרה אילת כנראה. עיניי התחילו להיעצם, אך לא נתתי להן להיעצם ממש, כמו בשיעורים בטירונות, שאתה כבר לא שם אבל לא רוצה להיראות ישן. "בחודשיים האלה - רובכם שנה ראשונה כאן - אפשר לעשות המון המון כסף. אני בעסקי העגלות כבר שלוש שנים, וראיתי כמעט כל מה שאפשר לראות על העגלות, אז תאמינו לי כשאני אומרת שאתם הולכים לעבוד במוצרים הכי טובים, באזור הכי טוב ובחברה הכי טובה. כל מי שיבוא בגישה של להשקיע, לתת מעצמו ולעבוד קשה בחודשיים האלה, יחזור עם המון כסף. אחרי הכריסמס הראשון שלי חייתי ממש כמו מלכה. זה מה שכל אחד כאן יכול גם להשיג. אני בטוחה שכולכם הגעתם לכאן בשביל הכסף, אז על זה אפילו לא צריך להתעכב".
הלל מחליף אותה, מספר שהוא כאן כבר שנה חמישית, ושאם נתאמץ מעט, נעשה ערימות של כסף. "אתם אפילו לא מתחילים להבין מה קורה כאן, בארצות הברית בכלל ובאזור הזה בפרט.

החברה האמריקאית מדהימה בקטע הזה. עולם האובייקטים הוא המשכו הישיר של נפשו וגופו של האדם, מעין שלוחה שלהם. הבריות מזהות את עצמן בסחורות ובמוצרים שלהן, הן מוצאות את הנשמה היתרה שלהן במכוניתן, במערכת הסטריאופונית שלהן, בקוטג' הדו מפלסי שלהן, בציוד המטבח החדיש שלהן, וכמובן גם בכריות ובמוצרי הדד סי שאנחנו מוכרים. אתם בטח לא מאמינים שזה ככה, אבל תבינו שהבריות נותנים שיבואו וירמו אותן. ככה זה אמריקאים, מאמינים לנו להכול. כל מחיר שניתן להם, הם יקנו; כל מה שנציע להם לקנות בכריסמס, הם ייקחו. אבל שלא תטעו, זה לא קל. כל דבר מעולה הוא קשה להשגה".

מתישהו נרדמתי בלי לשים לב והתעוררתי בבהלה עם מחיאות הכפיים האחרונות, לכבוד משהו או מישהו. אם הייתי נשאר ער, הייתי שומע איך אורי, שהגיע ממש באותו הזמן כמוני, עשה 5,000 אחרי הוצאות בחג המולד הראשון שלו, וצריך לזכור שזה בקליבלנד ושכאן יש הרבה יותר כסף; או איך הלל עשה יותר מ-10,000 בחג מולד הראשון שלו; שהקניונים הם הכי טובים, כמה שהאנשים כאן מצוינים ואיזה גיבוש יש כאן; על הניסיון של הלל ועל כך שהוא מבטיח "חודשיים של דם, יזע ודמעות", אבל שאחר כך "תחזרו לארץ עם ערימות של כסף".

לאחר הישיבה הלכתי אל הדירה, שאותה שכרתי רק לפי המספר על הדלת. כל שנותר לי לעשות היה לפרוס את הסדין על הספה. נרדמתי בלי לצחצח שיניים. הלילה הראשון שלי בארצות הברית.

עוד בבית אבי חי