דוקטור תרומה ומיסטר תמורה

כפרשן כלכלי שאוהב להפליג בנבכי השפה העברית, מזדמן לי לעתים להרהר באיות הדומה של שתי מילים הפוכות לכאורה, מתוך לקסיקון הכסף: "תמורה" לעומת "תרומה". לכאורה, ולמרות האיות המרמז לקשר כלשהו בין המונחים, מדובר בניגודים מובהקים: "תמורה" מכוונת להשאת רווחיו האישיים של עובד, ספק שירותים או משקיע, בעבור פעולה שביצע למען עצמו; "תרומה" עוסקת דווקא בהפחתת ממונו האישי (או זמנו הפנוי) של הפרט, לטובת הסובבים אותו ומתוך כוונה למקסם את רווחיהם שלהם. הכיצד חולקים, אפוא, שני רעיונות רחוקים כל כך מבחינה מהותית, כמעט אותו השורש - כאילו ברמיזה שהפער בין הקטבים אינו גדול כפי שמקובל לחשוב?

צילום: פלאש 90 מגילת רות, שבה נשוב לקרוא בשבועות, מספקת תובנות מעניינות על הקשר שבין תרומה לתמורה. אלימלך, אברך בן מעמד האצולה שנמלט לחו"ל בתקופת רעב במקום לתרום לבני עמו הנזקקים, נענש "בתמורה" במיתה משמים. אלמנתו נעמי מחליטה לשוב ליהודה, ושתי כלותיה, עורפה ורות, מתלבטות אם להתלוות אליה במטרה לחזקה (תרומה) או להישאר בארץ מואב הנוחה, שבה ימצאו חתנים בקלות (תמורה). ערפה, שמפנה לנעמי את עורפה, תיהפך לאם-סבתו של גוליית, ואילו רות הענייה, שהיגרה והתגיירה רק כדי להטות חסד לזולת, תתברר לימים כאם סבתו של דוד המלך המהולל.

המגילה אינה מסתפקת בהנחלת הערך הכללי של נתינה, אלא מתווה כללים לפילנתרופיה הגונה הלכה למעשה: בעל שדה המקצה בקביעות יבול למען האביון והחלש ("פאה"); נזקק המתייצב בשטח כדי ללקט בעצמו את התרומה, ולפיכך, קבלתה כרוכה במידה מסוימת של מאמץ; והקפדה על כבוד הנזקק, שנטמע בשגרת השדה ונדמה כי הוא תושב מן המניין - אולי בניגוד מסוים לשיטת בתי התמחוי של זמננו.

מאז ועד היום מוסיפה "שאלת הפילנתרופיה" - באיכות ובכמות - ללוות את החברה האנושית רוויית הפערים הכלכליים: האם נדבנות כספית נועדה לכפר על פערי המזל שבין העשיר לעני, וכך למרק את מצפון הנותן, או שמא היא אך ביטוי להבנה העמוקה כי המדרון בעולמנו חלקלק מכפי שנהוג לחשוב, והתורם של אתמול עלול ליהפך במהירות לנתרם של מחר?

• " עדיף מפעל שמצמצם את הזיהום הסביבתי באמצעות השקעה במסנני פליטה יקרים יותר על פני מפעל מזהם בכבדות התורם מפעם לפעם תרופות לחולי הסרטן שבעטיו נפגעה בריאותם. על אותו משקל, טוב לווה שישכיל להחזיר את חובו לציבור, גם מבלי לחלק מתנות נוספות, על פני הטייקון שירעיף תרומות מול כל מצלמה נודדת - ולבסוף יפנה לקבלת תספורת, בנימוק שלא נותר בידיו הון נזיל " גם הנאה ממעשה טוב - או בשמו המקראי, "החסד" - יכולה להיחשב סיבה טובה לפילנתרופיה, ואולם, כך או כך, הפרט מפיק מנדיבותו גם תועלת כלשהי: בצד התרומה יש תמורה. זו כנראה הסיבה שהקמת המדינה המסודרת באה על חשבון התרומה הוולונטרית רק באופן חלקי: למרות קיומם של מסים ומוסדות רווחה האמונים על חלוקת העושר, לפי קריטריון שקוף וברור, ממשיכה האנושיות, ברגעיה היפים, לחפש חסדים: פנים, סיפורים ושמות שאת סבלם יכול הפרט להכיל ולהכיר ואת מצוקתם הוא מסוגל לצמצם באמצעות תרומה מעבר לסטנדרט החוקי. תרבות של פילנתרופיה עלולה מצד אחד להקהות את חוש האחריות המדיני ולטשטש את אחריות השלטונות לגורל האזרחים החלשים בכל קבוצה. מנגד, יש בה כדי לייצר את האווירה והאקלים האוהדים המנביטים את הדרישה להתערבות המדינה ואת החקיקה החברתית מלכתחילה.

להשתאות מול חסדים אנושיים
בעשור האחרון התרחב מאוד היקף התרומות בישראל, ואופיין השתנה במידה רבה. לפי המרכז האקדמי לפילנתרופיה, גיוס הכספים למוסדות ללא כוונת רווח גדל לכ-16 מיליארד שקל בשנה - ואלה התקבלו משני שלישים (כ-67 אחוז!) ממשקי הבית במדינה. אף על פי שסכומי התרומות נמוכים מהממוצע ב-OECD, שיעור המשתתפים במבצעים גבוה (רק שלישי בהולנד ובארצות הברית). גם בהשוואת יחס התרומות מהתמ"ג מדורגת ישראל במקום מכובד -0.74 אחוזים לשנה, שיעור נמוך באופן ניכר מארצות הברית, אך גבוה מהממוצע האירופי. בחלוקה פנימית של עוגת הפילנתרופיה ניכרת ירידה בחלקן של קהילות יהודיות בחו"ל לצד עלייה בהשתתפות מצד נדבנים בארץ. הנתונים שמעידים בבירור על זינוק בהיקף התרומות עשויים אמנם להצביע על חיזוק של הערבות ההדדית בישראל, המובילה את אזרחיה לפתוח את הכיס, אך עלולים גם להעיד פשוט על עלייה משמעותית בנזקקות לפילנתרופיה (כלומר, בשיעורי העוני) או לכל הפחות על נסיגה זוחלת בפעילות הממשלה, שמתפרקת באטיות מאחריות לרווחת אזרחיה ומותירה ואקום גדול למילוי באמצעות תרומות.

למרות השינויים בדפוסי הנדבנות, לי נדמה שאבולוציית הנתינה בכלכלה המודרנית עדיין לא הושלמה. גם משפותחו שלל כלי חשיבה חדשים בספירה העסקית, כמו אחריות חברתית של פירמות, רוב העשייה הפילנתרופית מצדן מתמצת בדרך כלל בחלוקת כספים במקום בהטמעה של ערכים חברתיים בליבת הפעילות השוטפת. לטעמי, המשימה היא לערער על ההפרדה הדיכוטומית הפסבדו-לגיטימית בין מקסום רווחים בשדה הפיננסי ובין מקסום ערכים בשדה האנושי. כך, למשל, עדיף בעיניי מפעל שמצמצם את הזיהום הסביבתי באמצעות השקעה במסנני פליטה יקרים יותר על פני מפעל מזהם בכבדות התורם מפעם לפעם תרופות לחולי הסרטן שבעטיו נפגעה בריאותם. על אותו משקל, טוב לווה שישכיל להחזיר את חובו לציבור, גם מבלי לחלק מתנות נוספות, על פני הטייקון שירעיף תרומות מול כל מצלמה נודדת - ולבסוף יפנה לקבלת תספורת, בנימוק שלא נותר בידיו הון נזיל. עדיף בנק שיידע להישמר מלכתחילה מהקצאת אשראי שלא יוחזר על מתחרהו שיתרום ילקוט לילד אחרי שהכריז על חובות אבודים ומחק את חלקם בלי הינד עפעף.

צילום: פלאש 90 מוזר שתרבות תאגידית קלוקלת יכולה להתקיים היום בד בבד עם פילנתרופיה - כאילו היו הן קווים מקבילים ולא תרתי דסתרי. דווקא תורמים כבדים במשק טועים לעתים לחשוב כי זכויות העבר שקנו על פעילותם הנדבנית המבורכת מקנות להם פריבילגיה להפר את אמונו של הציבור במגרש הפיננסי. נראה לי כי בהכללה, יש לשאוף ככל האפשר למיזוג הערכים הפילנתרופיים של אדם עם דפוסי הוגנות עסקית בהתנהלות הכלכליות היומיומית שלו. כך תתקבל נתינה אמיתית, במקום "דוקטור תרומה ומיסטר תמורה". מיזוג התרומה עם התמורה עשוי להתברר כהתקדמות מוסרית של ממש בכלכלה העולמית.

עד שכל זה יקרה, מותר להשתאות מול חסדים אנושיים קטנים-גדולים כמו זה של רות, שנטשה את אדמתה ואת ממונה כדי לתמוך בחמותה האלמנה. בניגוד לנעמי, שירדה מנכסיה בחיפוש של משפחתה אחר נוחות ועושר, רות צוברת מעמד ביהודה ומקימה שושלת מפוארת, רק משום שביקשה להיטיב עם הנזקקת. הנה - תרומה שהיא גם תמורה. לו רק היו הדברים פשוטים ויפים כל כך גם כשהכסף נכנס לתמונה.