מאמין גדול באדם

תומר פרסיקו
11.02.13

הרב פרופ' דוד הרטמן, שהלך אתמול לעולמו, האמין כי עבודת ה' אינה מתמצה בציות עיוור, אלא בבחינה של היחס כלפי המסורת והאל. פרידה מרב, מחנך והוגה שאחראי לתחייה הפלורליסטית שאנחנו רואים כיום

מסע ההלוויה של הרב פרופ' דוד הרטמן יצא בצהרי אותו יום שבבוקרו נעצרו עשר נשים בעוון תפילה בטלית בכותל. המעצר היה סיום לא נעים לבוקר משמח ביותר שבו גדשו את רחבת הכותל עשרות רבות של תומכים (ולא מעט עיתונאים), ובהם כמה מהצנחנים ששחררו את הכותל במלחמת ששת הימים. כדברי אחד מהם, יצחק יפעת, הם הגיעו כדי "לשחרר את הכותל שוב", והפעם מהממסד החרדי-אורתודוקסי אנטי דמוקרטי שהשתלט עליו. מעולם לא זכו נשות הכותל לתמיכה ציבורית כה רחבה, ומעולם לא היו קרובות כל כך לקונצנזוס. דוד הרטמן היה שמח לדעת שרבים כל כך הולכים בדרך שאותה התחיל לפרוץ לפני כ-40 שנה, כשעלה לארץ ב-1971, אחרי אותה מלחמה.בחר בדיאלוג. דוד הרטמן ז"ל (cc-by-Reemhy)


הרטמן אמנם למד בצעירותו בישיבת לייקווד הליטאית בניו יורק, אולם מאוחר יותר נהפך לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שגם הסמיכו לרבנות. בשונה מרבו הוא עלה לארץ כציוני נלהב, והקים בירושלים את מכון שלום הרטמן, על שם אביו. עם השנים הוא קנה לו שם כמומחה להגות הרמב"ם וכן כהוגה חשוב המתייחס לחזית ההתמודדות של המסורת ההלכתית עם אתגרי החשיבה המודרנית. הוא הצביע על כך שאפשר לתפוס את מערכת היחסים של האדם עם אלוהיו לא רק כציות מושלם לסט של ציוויים שמימיים, אלא גם כמסגרת של דיאלוג מתמיד, עמוק ואינטימי. בעוד שהכיוון הראשון מיוצג בבירור על ידי האבטיפוס המיתי של העקדה, השני נמשך מתוך הפולמוס שמקיים אברהם עם האל לגבי גורלה של סדום. שני המודלים האמוניים האלה קבועים בחייו של היהודי הראשון, וכל הכרעה ביניהם היא ממילא בחירה שלנו.

הרטמן בחר בדיאלוג. עם השנים נהפכו דעותיו לליברליות יותר, והוא נחשב לסמן שמאלי מאוד באורתודוקסיה המודרנית. בספריו האחרונים הוא חורג במפורש מדעתו של רבו. בעוד שסולובייצ'יק עמד על נבדלותה ושלמותה של ההלכה כפי שהיא, ועל יכולתנו לגזור מתוכה עצמה באופן כמעט מתמטי פסיקות לגבי המציאות, הרטמן הדגיש שעלינו להיות קשובים יותר לעולם לפני שאנחנו כופים עליו הלכה. הפריעו לו לא רק חריגות ברורות מהמציאות הפשוטה - כגון הקביעה ההלכתית שאישה שהתגיירה אינה יכולה להתחתן עם כהן מפני שהיא חשודה בזנות - אלא אף יותר מכך הסבל הנגרם לפרטים, אשר עיוורונה של ההלכה למצוקתם כולא אותם בדרך ללא מוצא.

מהשנים הבודדות שלמדתי הוראה במכון הרטמן נחרתו בזיכרוני צעקותיו (ממש כך) כשהיה מגיע לדבר על מסורבות גט או עגונות. הוא היה משוכנע באופן חד משמעי שיש לפתור את מוקדי הכאב האלה במהירות, וזעם על רבנים שהסבירו לו שחוסר יכולתם להתיר את הקשרים הסבוכים במקרים כאלה היא ה"עקדה" שלהם. "אותן נשים נשארות במצוקתן, והם עוברים עקדה?!?", תהה. כאן ניכרת אותה חובה שראה בקיום דיאלוג נוקב - גם אם מתוך יראה - עם האל על פני הכניעה התמימה (או המיתממת) להלכה במצבה הנוכחי. עומק עבודת ה' של היהודי אינו מתגלה, על פי הרטמן, בציות עיוור, אלא דווקא בבחינה מודעת ומתמדת של יחסו עם המסורת ועם האל, במימוש יכולתו לבחור ולהכריע מתוך חירות ואחריות. הרטמן היה מאמין גדול באלוהים, אולם לא פחות מכך היה מאמין גדול באדם, והגותו מוקדשת להעצמתו ולעידודו לקחת אחריות על עולמו, החילוני והדתי.

 

אין טעם לזייף בפני הקב"ה " הרטמן עלה לארץ משום שהיה משוכנע שנוצרת כאן יהדות חדשה, יהדות ארץ ישראלית שפורצת את מוגבלויות הגלות. הוא התאכזב לגלות שאותה יהדות חדשה הקדישה את כל אונה, החל בשנות ה-70, להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון תוך התעלמות מזכויות האוכלוסייה הפלסטינית. עם השנים העמיק צערו על מצב היהדות הדתית בארץ, והוא עשה ככל שביכולתו להציע אלטרנטיבה שעל פי דעתו לא מתכחשת למציאות, לא מתנתקת "
השיעורים איתו היו תמיד מסעירים, ולא רק בגלל הנושאים שבהם עסקנו. הוא היה מתענג על הוויכוח והפלפול, היה מתגרה בנו כדי שנחלוק עליו ונתעמת עמו, היה המרוצה ביותר מכל חיכוך המוליד הפריה הדדית ופריצת דרך. החתירה אל האמת היתה בנפשו, ושוב ושוב היה מצטט את מסכת יומא, שבה קבעו החכמים שהנביאים השונים לא תיארו את האל כ"גיבור" או כ"נורא", משום שבימיהם, ימי החורבן, לא ראו לפניהם את גבורתו ואת נוראותו. "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". חותמתו של הקב"ה אמת, ואין טעם לזייף מלפניו.

הרטמן עלה לארץ משום שהיה משוכנע שנוצרת כאן יהדות חדשה, יהדות ארץ ישראלית שפורצת את מוגבלויות הגלות. הוא התאכזב לגלות שאותה יהדות חדשה הקדישה את כל אונה, החל בשנות ה-70, להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון תוך התעלמות מזכויות האוכלוסייה הפלסטינית. עם השנים העמיק צערו על מצב היהדות הדתית בארץ, והוא עשה כל שביכולתו להציע אלטרנטיבה שעל פי דעתו לא מתכחשת למציאות, לא מתנתקת מהעולם.

מכון שלום הרטמן נהפך ב-20 השנים האחרונות למרכז אינטלקטואלי שוקק, המכנס תחת כנפיו יהודים מכל הזרמים - ואף כמה לא יהודים - מוציא לאור ספרי מחקר והגות ומחנך דור חדש של יהודים, הן בבתי הספר המסונפים אליו והן בסדנאות ובשיעורים שבהם השתתפו הרבבות שעברו בין שעריו. אין לי ספק שחלקים מהתחייה הפלורליסטית של הזמן הזה חייבים את קיומם למכון ולאנשיו. ברור לי שהתהודה הרבה שקיבלה עליית הנשים המתפללות לכותל ביום הלווייתו של דוד הרטמן היא בחלקה בזכותו. היא, בין השאר, ההמשך לשליחותו.

 

עוד בבית אבי חי