טרמפיסטים על לוח שחמט

אם בוריס גלפנד היה מנצח באליפות העולם בשחמט, פוליטיקאים היו מחזרים אחריו והוא היה נקרא להדליק משואה. אבל גלפנד לא ניצח - ו-15 דקות התהילה שלו חלפו. יוסי עין-דור תוהה: מתי נתחיל להתייחס ברצינות לענפי ספורט שאינם כדורגל?


גיבור לאומי. בוריס גלפנד
מאז שהשחמטאי בוריס גלפנד החל להתמודד עם השחמטאי ההודי על תואר אלוף העולם,  היתה עדנה לענף (לא ברור אם זה ספורט, מדעים מדויקים, משחקי חברה או גם זה וגם זה). לפתע בכירי הפוליטיקאים שלנו הם חובבי שחמט מושבעים, ראש הממשלה בנימין נתניהו מצולם כשהוא עוקב בשידור חי אחרי המהלכים של גלפנד, מהדורות החדשות משדרות את התמונות -  ובא לציון גואל. הנה, ביבי שוב מופיע באייטם חיובי בימים שבהם הוא נתון בין הפטיש של משה פייגלין לסדן של אלי ישי. איש תרבותי, נתניהו, תרבות הרייטינג.

 

אני מתאר לעצמי אילו חגיגות התחילו לתכנן במשרדה של שרת התרבות והספורט לימור לבנת, ואיך גלפנד היה מתקבל בשדה התעופה אם היה זוכה בתואר. ייתכן שהשרה היתה טסה למוסקבה בעצמה כדי לעלות עם גלפנד על הפודיום. האיש הזה, שצנח על הציבור הישראלי בהפתעה מוחלטת, היה נהפך לגיבור לאומי, למדליק משואה לתפארת מדינת ישראל. כולם היו מדברים בשבחו ומתארים את המעשה הציוני שעשה כשבחר לעלות מרוסיה לישראל ולפתח בה את ענף השחמט, למרות שהיו לו אינספור אפשרויות אחרות. גלפנד היה נהפך לדמות ב"ארץ נהדרת" וכל המפלגות היו מחזרות אחריו במרץ רב. שהרי כאן אי אפשר לדעת מתי בדיוק ייערכו בחירות - למרות שכבר אמרו לנו. גלפנד היה יכול להיות אחראי לכמה מנדטים, בעיקר של המצביעים הרוסים. מי לא היה רץ אחריו: יאיר לפיד השחמטאי מבית מצד אחד, מול איווט ליברמן הרוסי מבית מצד שני. וגלפנד המסכן בכלל לא ידע שהוא כזה.

 

בואו נודה על האמת: גלפנד, עם כל הכבוד הראוי, היה נשאר מוכר רק לעוסקים בשחמט. הציבור הישראלי, שברובו חובב משחקי כדור למיניהם, בעיקר כדורגל, לא מבין דבר בשחמט, וגם לא מתעניין, וכך גם הפוליטיקאים שלנו. אבל התקשורת זיהתה סיפור סינדרלה, מצאה גיבור לרגע, ולא פיספסה את ההזדמנות לשאת אותו על כפיים למרות שהוא טיפוס של חליפות.

 

אבל גלפנד איכזב קצת, וזכה רק בתואר סגן אלוף העולם, ולפתע הוא כבר לא כזה גיבור. לא כי הוא לא ראוי, לא כי הוא לא איש מוכשר שצריך להוות מודל לחיקוי. הוא כבר לא גיבור כי הוא לא זכה, ועל כן 15 דקות התהילה שלו מוצו טלוויזיונית וחדשותית בכתבות שהוכנו בעת ההתמודדות על האליפות. הימים האלה הם כבר זמן הדמדומים שלפני שקיעת סגן אלוף העולם.

 

ראיתי תמונה שבה מצולם גלפנד עם ראש הממשלה ועם רוסי אחר, נתן שרנסקי. ביניהם עומדים שני שולחנות ועליהם לוחות שחמט. מה בדיוק היה שם לא חשוב, העיקר הוא המסר. שרנסקי, אגב, הוא שחמטאי מוכשר למדי. לגבי ראש הממשלה אין לי מושג. 


צילום: פלאש 90

יפה היה עושה נתניהו אם היה מצטלם עם שחמטאים הרבה לפני אליפות העולם, לפני שזה נהפך לבון-טון. יפה היה עושה אם היה נרתם לקידום הענף בפריפריות, בבתי הספר ובמועדונים לפני שגלפנד נהפך לסלבריטאי. השחמט הוא הרי לא רק ספורט: הוא חינוך לערכים, למשמעת עצמית, לחשיבה זהירה ומדויקת, לפיתוח מיומנות של קריאת מהלכים קדימה. אבל במחוזותינו כולם אוהבים לתפוס טרמפ מהיר על ההצלחה ולרדת מהטרמפ כשזמנה עבר, וזמן התהילה קצר הוא.

 

עכשיו, אחרי שהשחמט תפס כותרות, החליטו להקצות כסף להקמת עשרות מועדוני שחמט ברחבי הארץ, בתקציב של בין 10,000ל-20 אלף למועדון. ממש תקציב מרשים. זה אפילו לא חמישית מהתקציב השנתי שמיועד ל"קשר עם הבוחרים" של ח"כ מן השורה האחרונה ביציע. אף אחד הרי לא יפרסם על סגירתם של אותם מועדוני שחמט, כי זה כבר לא יעניין אף אחד. אבל עכשיו קיץ, ועכשיו הזמן לתפוס טרמפים, גם אם זה לא מביא אותנו לשום מקום.

עוד בבית אבי חי