שובו של המודחק

לפני כמה שבועות, באיחור של כמה ימים מהיום שנשלחה, גיליתי שקיבלתי הודעה מכתובת בלתי מוכרת, הודעה שזרקה אותי באחת כמעט 18 שנה אחורה, לתקופה שבה סיקרתי וחייתי ביום יום את הדאון טאון של החיים.

וזו היתה לשון ההודעה הראשונה (מאז היתה התכתבות ארוכה, שנמשכת גם בימים אלה), חסרה במקומות ההכרחיים:"אמרת שאם ארצה לצאת מפה...שאצלצל". (Thinkstock) "שלום לך יוסי. אני בספק גדול אם תזכור, אבל נפגשנו פעם בתקופה מאוד מאוד מאוד אפלה בחיי. אני הייתי ילדה-נערה בת 16 שנקלעה לסיטואציה לא פשוטה ונאלצתי לברוח מהבית ולעסוק בזנות, ואתה הגעת עם צוות צלמים כדי לצלם את המתרחש באותו משרד ליווי, ואני נעניתי לבקשתך והתראיינתי וגם הצטלמתי (בעילום שם ובמראה מטושטש - י.ע.ד). אני זוכרת שנתת לי כרטיס ביקור עם הלוגו של ערוץ 2 ואמרת שאם ארצה לצאת מפה ואצטרך עזרה... שאצלצל. אני גם זוכרת שצלצלתי... זה לא חשוב... מה שמעניין אותי זה הסרט... הייתי שמחה לקבל את הסרט כחלק מסגירת מעגל. אני במקום בריא ואחר כל כך בחיי. תודה לבריאה, ליקום, לכוחות הטובים, וגם לך, כי משהו התעורר בי מעצם הכוונה, כשקיבלתי את הכרטיס ביקור ההוא...".

ההודעה היתה מטלטלת, כזו שמוציאה אותך מיידית מאיזון, כזו שמנערת לך את הראש ואת המחשבות. כן, זכרתי משהו כזה. אם אני לא טועה, זה היה בסביבות 1995. בתוך שניות התחלתי לכתוב לה חזרה. תוך כדי כתיבה, נזכרתי ביותר ויותר פרטים. כן, אני זוכר אותה. אני זוכר את הכתבה ואת הבחורה; זוכר שהצעתי עזרה; זוכר שפנתה אחרי כמה ימים וביקשה כסף והמערכת סירבה; זוכר שאמרתי לעצמי שעשיתי טעות שעירבתי את העורך ושהייתי צריך לעזור לה בלי לשאול שאלות ובלי לבקש אישור. כמעט 18 שנה אחרי כן, אני שוב חוזר לאותה שאלה אתית ואנושית שהעסיקה אותי אז. בחרתי להעדיף את האתי על פני האנושי, וזו היתה טעותי.

חיפשתי את הכתבה בארכיון הכתבות הפרטי שלי, ולא מצאתי. פניתי לארכיון חדשות 2, והם מצאו. הכתבה שודרה במוצאי שבת, 18 ביוני 1994. מיד הכנסתי את הדיסק למחשב וצפיתי. שש דקות ו-20 שניות. הגר היתה דמות משנית בכתבה, 20 וכמה שניות בצללית. דמות מטושטשת בלי זהות ובלי שם. ככה היא היתה אז, כך היו גם חייה – מטושטשים ובלי זהות. גם אז היתה אמיצה; אמרה ביושר שנערת ליווי היא מילה מכובסת למילה זונה. כך, ישר, בלי הנחות. "אנחנו מוכרות את הגוף שלנו בדיוק כמו אלה שנמצאות בכבישים מוכרות את הגוף שלהן", אמרה, והיא עוד לא בת 17.

המשכנו להתכתב. היו לה הרבה שאלות, ולי מעט תשובות. לי היו הרבה שאלות, והיא שמחה לתת תשובות. ואז נפגשנו כדי שאוכל לתת לה את הכתבה. זה המעט שיכולתי לעשות למענה. לפחות לעזור לה להתמודד עם עברה - והיא עושה זאת באומץ שלא ישוער, עומדת מול המראה ולא מפחדת לשאול את עצמה, להעלות מהאוב את הדברים הקשים שהיו בחייה מאז שהיתה ילדה, להתיר את סבך האירועים, את הפקעות שהחיים זימנו לה. " אני זוכר שהצעתי עזרה; זוכר שפנתה אחרי כמה ימים וביקשה כסף והמערכת סירבה; זוכר שאמרתי לעצמי שהייתי צריך לעזור לה בלי לשאול שאלות ובלי לבקש אישור. כמעט 18 שנה אחרי, אני שוב חוזר לאותה שאלה אתית ואנושית שהעסיקה אותי אז. בחרתי להעדיף את האתי על פני האנושי, וזו היתה טעותי "

רציתי גם לפגוש אותה, אם נודה על האמת, כי הסקרנות הרגה אותי. מי היא? איך היא נראית? האם אזכור אותה? לפי החישוב שלי, היום היא צריכה להיות בסביבות גיל 35. קבעתי איתה בתחנת הרכבת ארלוזורוב בתל אביב. באתי לקחת אותה ברכב כדי שלא תיסע במונית; כדי שהחזרה לתל אביב ולמונית לא תחזיר אותה ברגשות ובמחשבה אל אותן מוניות שאספו אותה ואת חברותיה למקצוע לבתי הלקוחות. באתי לקחת אותה כדי לפרגן לה, לתת לה.

לא זיהיתי אותה, אבל ישר ידעתי שזו היא. הדיבור הראשוני היה מהיר, לא ממוקד ולא מסגיר. ישבנו לקפה. היא עם בירה וסיגריה, אני, גמול מסיגריות, עם אספרסו ארוך. דיברנו כמו חברים קרובים, דיברנו פתוח, מהלב ולא מהראש. ההיסטוריה הרחוקה של הגר היתה היסטוריה צפויה, בדיוק כמו ששומעים וקוראים בכתבות ובסיפורים. משפחה קשה, התעללות נפשית ופיזית. התעללות מינית? בזה היא לא בטוחה; אולי מדחיקה. היא ברחה מהבית היישר לזרועות הפתוחות של מכוני הליווי, שלא שאלו שאלות. לא בת כמה, לא למה, לא מי ולא מה. הסידור היה נוח לשני הצדדים, עד שלא היתה יכולה יותר. מאז שיקמה את חייה לאט לאט: עבדה במה שאהבה, פרנסה את עצמה, נסעה בעולם, אהבה, התאהבה, חזרה, נסעה ושוב חיפשה את מקומה. היא מוצאת אותו בקצב שלה, היא עושה עם עצמה עבודה בלי הנחות.

בפגישה הזאת בינינו סיפרתי לה על נקיפות המצפון שלי על שלא ממש עזרתי לה אז. והיא, באלגנטיות, הדפה את ההתנצלות ואמרה כי אם הייתי עוזר לה, ייתכן שבסופו של תהליך, היתה מועברת למוסד לצעירות, ואז חייה היו נראים לגמרי אחרת. גם היום המחשבה על האפשרות שהיתה יכולה להיות במוסד שכזה מעוררת בה מחשבות איומות. "אנחנו מוכרות את הגוף בדיוק כמו אלה שנמצאות בכבישים". דירה לשימוש של זונות (פלאש90)

הגר ואני ממשיכים להתכתב. היא עובדת, ובקרוב גם תתחיל ללמוד מה שהיא אוהבת. איש לא עוזר לה, הכול בכוחות עצמה. היא עלתה מן הבור העמוק שבו חייתה מבלי שמישהו השליך לה חבל. הגר היא דמות לסרט. אולי אני אעשה אותו, אולי מישהו אחר, אולי היא עצמה. עד עכשיו את סיפור חייה היא הפיקה לגמרי לבד.