ממר יצא מתוק

עד שנת תשס"ח, עת התקבל הסיגד כחג רשמי במדינת ישראל, היה החודש העברי חשוון - שמוכר גם כמרחשוון - מובחן משאר החודשים כחודש שאין בו אף חג יהודי (לפחות לא עד שנת תשס''ח). השאלה מדוע זכה חשוון לכינוי קיבלה תשובות והסברים שונים ומגוונים, שכולם יכולים להתקיים זה בצד זה. לפי אחת הגרסאות, הסיבה לתחילית "מר" היא שבחשוון אין ולו חג יהודי אחד. מלבד הסבר זה, יש הסבורים שמשמעות אחרת חבויה בשם החודש שצריך לקרוא לשיטתם "מרחש-וון": "מרחש" מהמילה התרחשות ו"וון", שפירשו "מים" בפרסית. מקורו של השם אפוא, לפי פירוש זה, הוא עובדת היותו החודש שבו יורדים גשמי החורף.

בצד שני הסברים אלו קיימים הסברים נוספים של תלמידי חכמים רבים, ובכל זאת הדעה השלטת הינה שמרחשוון נקרא כך כיוון שבחודש זה אין חג יהודי כלשהו. אבל לקהילת יהודי אתיופיה, שלא הייתה מחוברת ליהדות המערב עד לא מזמן ובמשך 2,500 שנה, יש אולי חידוש ואף תרומה להכרעה בדיון. עד כה, הניתוק של הקהילה משאר ישראל במשך אלפי שנים לא אִפשר את השתתפותם בפולמוסים מסוג הזה, ובכללם הדיונים הרבים בנושאי הלכה ותלמוד ומה שמכונה התורה "שבעל-פה".

במקרה הנדון, דווקא הניתוק הוא שמאפשר לביתא ישראל להציע חידושים רבים לתפוצות ישראל האחרות. לפי יהודי אתיופיה, בחודש חשוון היה ועדיין ישנו חג יהודי חשוב: חג הסיגד, שהחל מכ"ז בסיוון התשס"ח (30 ביוני 2008), הוכר בחוק כחג יהודי לאומי ורשמי ככל החגים. הדיון על שמו של החודש אומנם אינו נושא הלכתי של דיני נפשות, אבל תרומתו לפולמוס יהודי הלכתי היא בהחלט חידוש מעניין. מדובר בתרומה משמעותית מבחינת השיח היהודי הדתי, שבמשך שנים של ניתוק בין קבוצה זו לשאר תפוצות ישראל לא התקיים.  

לדידי, עצם קיומו של חג כמו הסיגד, שמקורותיו עוד מתקופת עזרא ונחמיה, מצביע על כיוון הכרעה בפולמוס שהתקיים עד כה ועדיין מתנהל. שכן אם אכן נכונה הטענה שהתוספת "מר" בשמו של החודש נובעת מכך שאין בו חג יהודי, הרי שעכשיו - עם היוודע דבר קיומו של חג הסיגד לשאר ישראל ובטח לאחר קביעתו בחוק כחג לאומי - יש צורך להסיר תוספת זו. מכאן ואילך, נכון וראוי לקרוא לחודש בשמו. חודש חשוון.  

היותו של החג במקורות (עזרא ונחמיה) מלמדת בין השאר שיהדות התפוצות האחרות לא ציינה את חג הסיגד לא מכיוון שלא רצתה בכך, אלא משום שהסיגד נשתכח ממנה ונשמר רק בידי יהודי אתיופיה, כפי שמועדים אחרים נשתכחו מ"ביתא ישראל" ונשמרו בידי תפוצות אחרות. עוד ניתן ללמוד מאופיו של חג הסיגד על עובדת היפרדותה המוקדמת של קהילת ביתא ישראל (בימי בית שני) והשתמרותה באופן יוצא דופן עד להגעת בניה ארצה לפני כשלושה עשורים. היום, עם היוודע קיומו של חג הסיגד, נכון לא רק לתקן את "מרירות" החודש, אלא גם לחגוג את החג. 

אף שהחג כבר מופיע בחוק ושמשרד התרבות והספורט מחויב במסגרתו לקיים פעולות חינוכיות בנושא, מעטים בישראל מכירים את מהותו ואת מקורו, ומעטים יותר אלו הרואים בו חג שלהם. לכן, אולי כאן המקום להסביר ולציין את מקורות החג כפי שהוא נחוג באתיופיה.

חג הסיגד נחוג בכל שנה בכ"ט בחשוון, 50 יום לאחר יום הכיפורים. ביום זה באתיופיה נהגו "ביתא ישראל" לעלות להר הגבוה בסביבת הכפר וסמוך לבית התפילה, לצום ולשאת תפילה לחידוש הברית למען עם ישראל ולמען חזרתו מהגלות לארצו - כאילו היה זה המשך ישיר ל"שיבת ציון" שלשמה ולשם בניית בית המקדש פעלו רבות עזרא ונחמיה.

בקרב יהדות אתיופיה נקבע מועדו של החג 49 יום לאחר יום הכיפורים, וביום ה-50 חל הסיגד. העובדה שהמרווח של 50 יום בין יום הכיפורים לחג הסיגד תואם במדויק את מרווח 50 הימים שבין חג הפסח לחג השבועות אינו מקרי. לפי התורה, חג השבועות (סנה מארר), חג הקציר, נחוג 50 ימים אחרי חג הפסח. באתיופיה מועד זה הוא מועד הזריעה (מבחינת עונת השנה). כדי לקיים את מצוות הביכורים, קבעו יהודי אתיופיה חג שבועות שני (הידר מארר), שבעה שבועות לאחר יום הכיפורים ותקופת הקציר באתיופיה. מכאן, לחג הסגד גם זיקה ישירה ליום הכיפורים, לסוכות ולשבועות גם יחד.

לחילונים שבינינו, חג הסגד הוא חג דתי-אורתודוקסי שאדם חילוני יכול לחוש ריחוק כלפיו, בעיקר על שום אופיו הדתי. אבל מסיבה זו בדיוק, מאז קביעתו של החג בחוק מתקיימים על הפלטפורמה של החג פעילויות חברתיות ותרבותיות בנושא יהדות אתיופיה במשך כמעט כל חודש חשוון. כך לא רק החג נחוג, אלא כל החודש נהפך לחגיגה תרבותית שעניינה קהילת "ביתא ישראל", על תרבותה ועל מסורותיה, מכל הזוויות. לפעילויות אילו שותפים חשובים רבים: החל בבית הנשיא, עבור במשרדי התרבות והחינוך וכלה ב"עמך ישראל", צמאי תרבות הרואים גם בתרבות יהודי אתיופיה חלק מהתרבות והזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי.

הכותב הוא פעיל חברתי וראש תחום קליטה בקרן לידידות

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי