מכתב לאלונה

חודש לפני יום הולדתו ה-55, חוגגת בתו של יוסי עין-דור יום הולדת שלוש. סמיכות הזמנים הזאת מעוררת שוב את המחשבות על משמעותה של ההורות המאוחרת, שכוללת הרבה יתרונות וחסרון מרכזי אחד

אלונה (גוז'ו), ילדה שלי אהובה.

היום יום ההולדת שלך. היום את בת שלוש. אינספור מילים יש לי להגיד לך, אבל מה שאני הכי רוצה כל הזמן זה לחבק אותך קרוב קרוב אליי, בלי להגיד כלום. כי החיבוק הזה, שלי אותך ושלך אותי, הוא הקשר הזה שנוצר בינינו עוד לפני שנולדת ושהולך ומתעצם עוד ועוד כל יום מחדש. תמיד אמרו לי שקשר בין אבא לבת הוא קשר מיוחד, והיום אני מרגיש כמה שזה נכון.מאז שנולדת לא היה יום שבו הייתי בלעדייך (צילום: אורית ברכה)

 

קצת לפני שנולדת כתבתי לך את המכתב הראשון. דיברתי אז בעיקר על עצמי, על היותי הורה מבוגר, על איך זה יהיה להיות אבא שלך. אז, כמו היום, הבנתי והרגשתי שזה תפקיד חיי, שאַת הייעוד. אז, כמו היום, ידעתי והרגשתי שאין דבר שעושה אותי מאושר יותר מאשר להיות אבא שלך. ואת, גוז'ו אהובה שלי, ההגשמה המלאה של כל המשאלות.

 

חודש אחרי יום ההולדת שלך, אני אהיה בן 55. אני מציין את זה כי יש לזה כמובן לא מעט השלכות גם עלייך. כשאהיה בן 70, את תהיי רק בת 18. כן, אני מכיר היטב את האמירות שה-70 של היום זה ה-50 של פעם, ובכל זאת, יש בזה משהו קצת מפחיד, ו-70 זה 70. ראיתי לא מזמן באיזו פרסומת את המשפט הנכון כל כך: אתה מרגיש 30, אבל הלב חי כבר 50.

 

לפני שנולדת לא ממש חשבתי על היום שאחרי. הבאתך לעולם בגיל מבוגר היתה הרי מעשה אגואיסטי שלי ושל אימא, ולכן גם לא הקדשתי מחשבה לשאלה הטבעית והמתבקשת כל כך. אבל המציאות משתנה, ומאז היית בבטן אימך, "אימא אוריתי", כמו שאת קוראת לה, את הדבר המרכזי בחיינו. כן, אני בהחלט דואג למה שיהיה איתך ביום שאחרי לכתי. אני לא יודע מתי, ואני מקווה שזה יקרה בעוד שנים רבות, אבל הדאגה הזאת מלווה אותי כל הזמן. אני דואג לך ודואג לאימא. תוחלת החיים הממוצעת של גברים בישראל היא עכשיו 80, אז יש לנו עוד לפחות 25 שנים נוספות יחד.

 

להורות מאוחרת יש חיסרון אחד מרכזי, אבל הרבה מאוד יתרונות. לא פעם אני חושב איך היה נראה הקשר שלנו אילו היית נולדת כשאני הייתי עדיין איש חדשות. הרי לא היה לי לא יום ולא לילה. הזמן לא היה בשליטתי. את כל כולי הקדשתי למה שנהוג לקרוא קריירה. אילו היית נולדת אז, היו לנו בטח הרבה פחות שעות וחוויות משותפות. היינו שרים יחד פחות, מנגנים פחות, קוראים יחד פחות ספרים ומספרים פחות סיפורים. היינו מבלים פחות בפארק ורוכבים פחות על אופניים, ובעיקר היינו מדברים פחות ואולי היינו מרגישים פחות זה את זה, ועל זה קשה לי אפילו לחשוב. " אני מכיר היטב את האמירות שה-70 של היום זה ה-50 של פעם, ובכל זאת, יש בזה משהו קצת מפחיד. ראיתי לא מזמן באיזו פרסומת את המשפט הנכון כל כך: אתה מרגיש 30, אבל הלב חי כבר 50 "

 

איזה מזל נפל בחלקי שנולדת כשאני כבר אחרי כל זה, כשאני באמת יכול להקדיש לך את כל כולי. ואולי בעצם זה העניין של סדרי עדיפויות, שבכל גיל ובכל מצב צריך לקבוע אותם. אין מאושר ממני על השעות ועל הזמן המשותפים שלנו. מאז נולדת, לא היה אף לא יום אחד שבו הייתי בלעדייך. לא חשבתי אף לא פעם אחת לנסוע לחופשה קצרה או לסוף שבוע מבלי שתהיי איתנו. האהבה שאני מקבל ממך - אין משהו שישווה לה. לשמוע אותך משתמשת באוצר מילים עשיר כל כך, להיחשף לעולם הדימויים שלך, לראות אותך צוחקת ומאושרת וחכמה וסקרנית ופיקחית ומתבוננת וחיונית ומלאת ביטחון כמו שאת - כל אלה מוכיחים לי שסדרי העדיפויות היו כנראה נכונים.

 

את כבר בת שלוש, ואת ממש ילדה גדולה. את ילדה בוגרת שעושה תיאטרון בובות וחוג דרמה, את ילדה שמספרת סיפורים ועוד הרבה מאוד דברים, ובעיקר, את ילדה שמחה ומאושרת. אלונה אהובונה שלי – כל מה שחשבתי לפני לא דומה למה שאני מרגיש אחרי. אני כבר כמעט לא זוכר את החיים שלי, ועברתי כברת דרך, לפני בואך לעולם. בשלוש השנים האלה את לימדת אותי על עצמי דברים שלא ידעתי, הוצאת ממני תחושות ורגשות שמעולם לא הרגשתי. את עושה אותי לאיש מאושר.

 

אוהב אותך הכי הכי הכי בעולם,

אבא.

עוד בבית אבי חי