לא מבינים מילה

בבסיס הפולמוס הסוער ביחס לברית המילה ניצבים הרצון לשמור על המסורת מול השאיפה החילונית-ליברלית לצמצם את הכאב למינימום האפשרי. תומר פרסיקו מצטער שדיון חשוב הפך לשיח של חירשים

אם הפולמוס האחרון בעניין ברית המילה לא היה קיים, אלוהים היה צריך לברוא אותו, שכן הוא בבחינת דוגמה מושלמת לשיח החירשים שמתנהל בזמן הזה בין המסורות הדתיות השונות ובין התרבות המערבית בגרסתה הפוסט הומניסטית. מחד גיסא, טוען מי שהמצווה חשובה לו, בין שהוא מוסלמי ובין שהוא יהודי, שאל לה למדינה לאסור על מנהג דתי עתיק ושורשי – טענה מופרכת בעליל, שכן המדינה המודרנית אסרה ואוסרת על מנהגים דתיים רבים, החל במילת נשים ועד שריפת אלמנות. מאידך גיסא, טוענים אבירי זכויות האדם והילד שאל להם להורים לפצוע את תינוקם חסר הישע – טענה שגם היא קשה לביסוס, שכן הורים לילדים מעצבים את חייהם בצורות כואבות, מכריעות ומהותיות הרבה יותר, למשל על ידי קביעת מקום מגוריהם או אופן חינוכם.לצמצם את הכאב שבחיים למינימום? (Thinkstock)

 

לכן, כדי להבין את מניעי שני הצדדים בוויכוח, ראוי לנסות להתחקות אחר העולם הערכי שמניע אותם. זה של הצד הדתי בוויכוח אינו מתוחכם במיוחד, ומביע בסופו של דבר את הרצון הבסיסי לשמור על המסורת בשם המסורת. אולם פשטותו היחסית אינה מעידה על חוסר בעומק, שכן הבקשה להמשיך במנהג עתיק יכולה לייצג רצון אותנטי ליציבות, לקשר עם העבר, לעוגן ערכי בהווה, ליצירת קהילה וזהות קהילתית, לענווה בפני אלפי שנים של תרבות, לרצון לשכלולה של אותה תרבות. כל אלה הם ערכים שיכולים להיות מקובלים ואף רצויים מאוד בעיני הומניסטים בני זמננו.

 

העולם הערכי של הצד הפרוגרסיבי בוויכוח הוא מעט יותר מורכב. כתבתי שמדובר בפוסט הומניזם משום שלא האדם הוא במרכז מעייניהם של השוללים את המילה, אלא ישות פרגמנטית ומצומצמת הרבה יותר. למעשה, מה שמפעיל את מצפונם של מתנגדי המילה הוא היחס שלהם לכאב. הבעיה שהם מוצאים במילה היא שזוהי פרוצדורה שמכאיבה לתינוק במקרה הטוב, ושבמקרה הרע, אם היא משתבשת, היא עלולה לגרום לסבל רב מאוד.

 

יש לשים לב שלא האדם, כישות תבונית, מודעת לעצמה, בעלת רצון חופשי ואפשרות לחירות מחשבתית  - כלומר לא החזון ההומניסטי – הוא זה שעומד מאחורי הבקשה לאסור את המילה, שכן מבחינת ישות שכזו מסורת יכולה להיות דבר חיובי, מכל הסיבות שנמנו לעיל. כאן יש מוסר פוסט הומניסטי שמבחינתו רגע הכאב, בטוהרתו המזוקקת, מכריע כל שיקול אחר. הציווי המוסרי כאן הוא: "צמצם את הכאב שבחיים למינימום" (ואף מחק אותו לחלוטין, אם רק אפשר). מתוך השקפה זו (שיש בה ודאי ערך) צמחו מבנים אידיאולוגיים כגון צמחונות וטבעונות, עקרונות כמו ההתנגדות החד משמעית להכאת ילדים כדרך חינוך ולעינויים וכן תופעות חברתיות כגון השימוש הרווח בכדורים פסיכיאטריים.

האמת היא שמפתיע למדי שזה לא קרה עד עכשיו. כבר תקופה ארוכה מתחממת ההתנגשות הבלתי נמנעת בין החקיקה הדמוקרטית, זו המתיימרת לגעת כמעט בכל נושא, שהרי "הכל שפיט", ובין אורח החיים היהודי, ואם תרצו - ליבת היהדות. אין מדובר בקצפת, כמו מאבקים בעד ונגד תחבורה צ

 

העמדות האלה הן הקרקע שעליה צועדים הצדדים אל שדה הקרב האידיאולוגי, וביניהן הם מנסים למצוא פתרון כלשהו שישביע את רצון שני הצדדים. מכאן מגיעה הצעת הפשרה של ממשלת גרמניה (אחרי שבית המשפט בקלן אסר על מילה), ולפיה, קיום מילה לתינוק הוא אפשרי בתנאי ש"את הניתוח יבצע רופא בלבד וכי הוא יהיה חייב לדווח להורים על הסכנות שבניתוח ולהשתמש באמצעים להפחתת כאבים ולהגבלה של הדימום" – כלומר, ברית המילה עוברת מדיקליזציה והופכת לפרוצדורה רפואית, שבמסגרתה נעשה הכל על מנת להפחית מהכאב ומהסכנה שבפעולה.

מה שיש לנו כאן הוא תרגומה של השפה הדתית, המילולית והטקסית לשפת המערב הרציונלי. הפיכת המילה ל"ניתוח", הפיכת המוהל לרופא והשימוש במשככי כאבים נועדו לאפשר לשכל המוסרי-תכליתי להבין ולקבל את המעשה הדתי. הבעיה היחידה היא שהמעשה הדתי עצמו אובד בתרגום, שהרי ברית מילה אינה ניתוח, רופא אינו מוהל, פרוצדורה רפואית אינה טקס דתי ואב אינו מכניס את בנו בברית מסורתית בעזרתו של כירורג. המסורת ניצבת כאן כחיקוי, מעין חולדה עם רינרן, שאולי נראה איכשהו דומה, אבל מרוקן מכל תוכן אותנטי. " הפיכת המילה ל"ניתוח", הפיכת המוהל לרופא והשימוש במשככי כאבים נועדו לאפשר לשכל המוסרי-תכליתי להבין ולקבל את המעשה הדתי. הבעיה היחידה היא שהמעשה הדתי עצמו אובד בתרגום, שהרי ברית מילה אינה ניתוח, רופא אינו מוהל, פרוצדורה רפואית אינה טקס דתי ואב אינו מכניס את בנו בברית מסורתית בעזרתו של כירורג. המסורת ניצבת כאן כחיקוי, מעין חולדה עם רינרן, שאולי נראה איכשהו דומה, אבל מרוקן מכל תוכן אותנטי "

 

זהו, אם כן, שיח החירשים שאנו חוזים בו: הדת שאינה מסוגלת להסביר מה חשוב לה ולמה חשוב גם למי שאינו דתי לאפשר את מה שחשוב לה, והמדינה החילונית שנשבעת לדאוג לאזרחיה, גם במחיר כפייה עליהם לוותר על זהותם המסורתית. הבעיה של אנשי הדת היא שהם לא מצליחים להסביר למה מסורת זה דבר חשוב לצורך כינונו של אדם (או לפחות סוג אחד של אדם). הבעיה של המדינה היא שהיא חושבת פחות על האדם לאורך חייו ויותר על הכאב הזמני שהוא חווה.

סוגיית המילה היא קשה, כי באמת אין נימוק רציונלי רציני שתומך ברשותם של הורים לחתוך חתיכה מאיבר המין של תינוקם, אולם במקום להתרכז במעשה הזה, יש לנהל את הדיון על חשיבותה הכללית של מסורת בחיי האדם ועל תרומתה להתפתחותו. אם נחשוב שיש, או תיאורטית יכול להיות ערך חיובי למסורת, ממילא נהיה מוכנים לסבול מעשים שונים שנעשים בשמה (בגבולות הסביר כמובן, וגם על זה יש לתת את הדעת). אם נחשוב שאין בה כל ערך, ממילא נבחר להשאיר רק את החלקים ממנה שמתיישבים עם ההיגיון הפשוט. כרגע שני הצדדים צועקים זה על זה מעבר לחומה גבוהה של חוסר הבנה. 

עוד בבית אבי חי