מכות שמש

הקיץ הישראלי מביא איתו הרבה תופעות לא נעימות, ובהן שיפוצי דירות מלכלכים ורעשניים וישראלים שורשיים שמאמצים פתאום את מראה התייר-הצרפתי-שכרגע-חזר-מהים. יוסי עין-דור על הצרות הקטנות שנלוות לחום

זיהיתי אותו לפי הקול, עוד הרבה לפני שראיתי אותו. כן, זה הוא, ידידי משכבר הימים ע'. במשך שנים היינו מה לנו ולמראה הזה? (Thinkstock) יושבים באותו בית קפה, היינו קולגות לרכיבה על אופנוע. מירקנו את האופנועים שלנו, שיבחנו אותם, היללנו את ביצועיהם, הרעפנו עליהם חום ואהבה. דיברנו גם על המוסכניקים שלנו ועל "כמעט תאונות" שקרו לנו, קיללנו את כל הנהגים הישראלים שלא מתחשבים בנו. עד שיום אחד ראיתי אותו כולו מגובס, סוחב רגל ומדדה על קביים. דווקא רוכב אופנוע אחר פגע בו, ריסק לו את הרגל והוריד אותו מהכביש לצמיתות. זה הרי הפחד הגדול של כל אופנוען - תאונה טיפשית ומיותרת שתרסק לך לא רק את הגוף אלא גם את האהבה הגדולה שלך לרכיבה, לאותן דקות של חסד, של תחושת החופש הבלתי תלויה בדבר; לניתוק לכאורה מכל מסגרת המאפשר לך "להשתולל" (אם מקפידים לא לענות לטלפונים ניידים, לביפרים, להודעות SMS  ולכל שאר תחלואי התקופה והקדמה). זו תחושה שקרית ברוב המקרים, אבל תחושה שאי אפשר להתווכח איתה. התחושה הזאת היא גם זו שיוצרת איזו שפה משותפת בין כל חברי המועדון הבלתי רשמי הזה של האופנוענים.

 

ואז, אחרי הרבה מאוד זמן, אני רואה אותו, ומיד אחרי חילופי ה"שלום שלום" וה"מה העניינים", הוא אומר כמתנצל: "היום אני במראה האמריקאי". כן, אני אומר לו, מה זה, מה קרה? והוא כולו נבוך, מגמגם משהו ומתיישב ליד שולחן צדדי. המראה האמריקאי שעליו דיבר היה חולצה מחויטת עם שרוולים קצרים בצבע תכלת, מכנסיים קצרים בצבע חאקי ונעלי מוקסינים בלי גרביים. ככה נראה התייר האמריקאי הממוצע המבקר בימים אלה בישראל, וכך נראים בשעות אחר הצהריים והערב, אחרי בילויי הים למיניהם, כל אותם אלפי צרפתים המציפים בקיץ את חופיה של תל אביב, את רחובות הירקון ובן יהודה, הקרובים לים, ואת הטיילת על שם הרברט סמואל.

 

אז מה לע', חברי האופנוען, ולמראה התיירותי הזה? לא שזה רע, אבל זה כל כך לא הוא; זה לא אנחנו. אנחנו הרי לבנטינים ים תיכונים. אז מה לנו ולמראה המלוקק הזה? למדנו לסגל לעצמנו מנהגים וגינונים זרים, אבל המהות נותרה כשהיתה, ולא משנה מה ננסה לייבא לכאן. אנחנו לא אמריקאים, לא אירופים, ואפילו לא הודים, גם אם הצעירים החוזרים מהטיול שלהם במזרח מתבלבלים לרגע וחושבים שכן (ובהזדמנות זו אני רוצה לשבח את סדרת הטלוויזיה "קטמנדו").

 

ככלל, הקיץ מביא איתו תופעות שייחודיות רק לזמן הזה בשנה. אחת מהן קשורה לדיור: זה הזמן שבו רבים עוברים דירה, זמן שיפוצים, ואיתם כל הבלגן הנלווה והמשתמע. הנה, בשבועות האחרונים משפצים דירה בבניין המגורים שלנו, ממש קומה מתחתינו. רעש, מהומה, דפיקות, שבירת קירות, קדיחות, המון אבק ולכלוך. שיפוץ, אתם יודעים. הרעש הזה נמשך גם בשעות הצהריים, בין שתיים לארבע. באחד הימים הראשונים של השיפוץ ירדתי למטה, דפקתי חזק בדלת וביקשתי מהשיפוצניק להפסיק להרעיש בשעות הללו. "מה פתאום", הוא אומר לי, "אנחנו משפצים". "נכון", אני עונה לו, "אבל קצת התחשבות בבקשה. יש ילדים שצריכים לישון בצהריים". הוא ניפנף אותי בתנועת יד שפשרה "יאללה, עוף לי מהעיניים".

 

בדיקה קצרה במוקד העירוני הבהירה כי השיפוצניק צודק. מותר לו לעבוד במלוא המרץ גם בשעות הצהריים, גם כשהרעש בלתי נסבל. זה שיפוץ, ולכן זה מותר. על מי שעושה מסיבה פעם בשנה נאסר להרעיש אחרי חצות, ואילו למי שמשפץ במשך חודשיים ומטריף לנו את החיים מותר להרעיש כל יום מבוקר עד ערב. מה ההיגיון? אין היגיון. למה אני בכלל מבקש היגיון, הרי אנחנו לבנטינים ים תיכונים.השיפוצניק תמיד צודק (פלאש90)

ועוד לא הזכרתי את הלכלוך: שברי קירות, ברזלים, ארונות מפורקים - עולם ומלואו. בחו"ל, כשמשפצים, חייבים לחסום ביריעות, להניח מחוץ לדירה המשופצת לוחות שיחסמו את נפילת הבלוקים, האבנים ושאר הפסולת למטה. שהרי הולכי רגל עוברים שם - ילדים בעגלות וסתם אנשים שגם על בריאותם ועל ביטחונם כדאי לשמור. אבל מה פתאום, למי יש כוח לזה? חבל על הזמן. אצלנו חושבים במושגים של "גומרים הולכים". שאנחנו בלבנט כבר אמרנו?

Model.Data.ShopItem : 0 0

עוד בבית אבי חי