אני קודם כל אדם שותק

"השירה מתרחשת כשאני מגיעה למקום שהשתיקה לא עושה את העבודה, ואני לא יכולה להיות בה, אבל אני קודם כול אדם שותק; אני לא עפה על המילים; אני לא במצב של דיבור ותמלול כל חוויה רגשית שאני עוברת. משורר מהסוג הזה מוותר גם על הידיעה בסוף". ענת זכריה מדברת

כל הבשר והשוּמן

" אני לא חושבת שדיאלוג הוא כזה דבר מובן מאליו. אנחנו הולכים בעולם ונדמה לנו שכל דיאלוג הכי פשוט עובד, וזה לא באמת ככה. אני תמיד אומרת שזה נס שאתה מבקש ממישהו להעביר לך את המלח, והוא מעביר לך את המלח ולא משהו אחר במקום "

 

כָּל הַבָּשָׂר וְהַשֻּׁמָּן, הַקָּפֶה וְהַמַּאֲפֶה  

  • גרְעִינֵי הַחַמָּנִיָּה בְּמֶלַח יָם אַטְלַנְטִי,

כָּל הַפְּרִיטִים הַתּוֹאֲמִים, הַכָּרִיּוֹת

עִם רָאשֵׁי נְמֵרִים מְצֻיָּרִים.

כָּל הַצְּלָלִים הַחוֹשְׂפִים אֶת הַיֹּפִי בַּתְּנוּעָה,

כָּל הַמְרַפְרְפִים כַּעֲטַלֵּפִים           

מֵעַל מְקוֹר אוֹר קַר,

וְטַפֶּט שֶׁל שׁוּנִית אַלְמֻגִּים

לְאַשְׁלָיַת מַעֲמַקִּים.

כָּל הַנָּשִׁים שֶׁבְּשָׂרָן עָקוּד

בִּרְצוּעוֹת בֶּגֶד הַיָּם,

כָּל הַכְּתָרִים הָרְאוּיִים, הוֹד הַטַּוָּס,

הַתּוּפִינִים. כָּל הַמְאַוְרְרִים

הַנֶּאֱבָקִים עַל חַיֵּיהֶם

שְׁכוּבִים עַל גַּב הַתִּקְרָה,

חֲלָקִים שֶל בַּרְזֶל מְמֻחְזָר,

מַנְעוּלִים, פְּצִירָה, סַכִּין, בְּרָגִים,       

וְהַדְּיוֹ הַמַּשְׁחִירָה הַמַּכְתִּימָה

אֶת בִּגְדֵי הַיְלָדִים.

כָּל לוּחוֹת הַזְּכוּכִית הַבּוֹנִים

עִיר חֲדָשָׁה וּשְׁקוּפָה,

חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּאֶה הַמִּתְעַקֵּל בַּפִּנָּה,

כָּל הַמּוֹדָעוֹת שֶׁהֻדְבְּקוּ עַל מוֹדָעוֹת

שֶׁהֻדְבְּקוּ בְּנִגּוּד לַחֹק,

"נֶגֶד הָעֲבַרְיָן יִנָּקְטוּ הֲלִיכִים מִשְׁפָּטִיִּים.                       

רְאוּ הֻזְהַרְתֶּם!"

כָּל בַּקְבּוּקֵי הַבִּירָה הָרֵיקִים, שַׂקִּיּוֹת אַשְׁפָּה שְׁחוֹרוֹת,

כֵּהֵי עוֹר מֵאַפְרִיקָה

אָדֹם שֶׁהוּא גַּם חוּם בָּהִיר

וְצָהֹב שֶׁהוּא גַּם חִוֵּר.

וְיָרֵחַ הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו בַּטֶּלֶוִיזְיָה

וּשְׁלוּלִית הַמַּיִם שֶׁנִּקְוְתָה עַל הָרִצְפָּה

וּדְמָמָה.

כָּל עֲדַת הַכְּלָבִים עַל חֲתַלְתּוּל  בּוֹדֵד,

כָּל הַעַכְבָּרִים בַּשָּׂדוֹת הַצְּהֻבִּים,

וְהַשְּׂרִיטָה וְהַקִּלּוּף הַחוֹשְׂפִים אוֹר בּוֹרֵא וּמַכְחִיד

דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵנוּ.

וְהָרוּחַ הַסּוֹעֶרֶת בְּטֶרֶם נַרְחִיק,

וְהַגֵּאוֹמֶטְרְיָה, וְהַסִּימֶטְרִיָּה וְהַ"דּוֹקְטוֹר! דּוֹקְטוֹר!",

וְהַסּוּס הַטְּרוֹיָאנִי שֶׁל הַמָּוֶת.

 

יש לי חבר, והוא משורר

למדתי צילום ארבע שנים במכללה. באתי ממקום של "תמונה שווה אלף מילים”, וחייתי עם זה לגמרי בשלום. ואז היתה תקופת משבר מהצילום, מהעולם הזה. התקבלתי לתוכנית עמיתים של עלמא, ואגי משעול פתחה שם סדנת כתיבה, משהו ניסיוני. לא היו לי שירים להגיש לה כדי להתקבל לסדנה, ונורא רציתי להיות בסדנה. פתאום, מחוויה של אימאג', הייתי מוקפת ספרים בעלמא, וזה היה עוצמתי מבחינתי. פתאום עלמא נתנה לי את האפשרות ללכת ביד בטוחה אל מקומות שלא הכרתי אותם, אל ארון הספרים היהודי למשל, וזה פעל עלי את הפעולה. רציתי לכתוב. באתי לאגי ואמרתי לה, "תקשיבי, אני חייבת להיות בסדנה הזאת. אין לי את השירים, ואת אולי לא מאמינה, אבל אני אהיה מעולה בזה”. אגי אמרה, "או.קיי. אותך אני אקבל לסדנה על סמך אישיות”. בשיעור הראשון היה סבב היכרות. הבנתי שהכנסתי את עצמי לבּרוֺך. אנשים כבר כתבו ופירסמו וידעו והכירו. התחלתי לחשוב שאני מתחזה. התרגיל הראשון שאגי נתנה היה לכתוב שירי הייקו. ואמרתי לעצמי, מה הבעיה, זה ממילא מה שאת עושה כשאת מצלמת. הייקו זה הרי התבוננות. שבוע לאחר מכן אנשים כתבו עשרה הייקו, ואני כתבתי 40. כל דבר שראיתי התפענח למילים. המפגש עם השירה היה התאהבות פסיכית של גיל הנעורים. אל הכול באתי בתשוקה מטורפת. אחר כך היה צריך להעביר משוב. הראשון שהביא שירים למשוב היה אלי אליהו. הוא היה חבר, ובאותו רגע התגלה לי גם כמשורר. הוא היה משורר כבר שם. דרכו, פעם ראשונה הבנתי מה זה משורר. הוא אמר משהו, והמשהו הזה ישב באופן לירי לגמרי. אני זוכרת שהרגשתי שזה גילוי. זה לא ביאליק; זה מישהו שיושב לידך, שהוא חבר שלך, ואת אומרת, יש לי חבר, והוא משורר. בסוף השיעור ניגשתי לאגי. אמרתי לה, "אגי, אלי הוא כבר משורר, נכון?". היא אמרה "כן". אמרתי "אני חושבת שאני אהיה גם”. היא הביטה בי המומה. קודם אני ניגשת אליה בלי שירים, והיא מקבל אותי על סמך אישיות, ועכשיו, בשיעור השלישי, אני אומרת לה את זה. אבל ידעתי שאני אומרת את זה לאגי, ואגי יודעת לנהל יוצאי דופן. אגי אמרה "אז אולי תהיי.” 

 

להעביר את המלח

לא תמיד ולא בכל זמן אני צריכה את המבט האחר המתבונן מבחוץ. אני גם לא יכולה לזהות מתי אני צריכה אותו. והמבט הזה גם לא קשור תמיד באלה שמכתירים אותנו או שמורידים אותנו. זה יכול להיות כשאת קוראת שירה באיזה ערב, ובא אלייך מישהו שדווקא לא אומר לך כלום, אבל לוחץ את היד ומתבונן בך בעיניו, ואת אומרת לעצמך "משהו עבר”. אני לא חושבת שדיאלוג הוא כזה דבר מובן מאליו. אנחנו הולכים בעולם ונדמה לנו שכל דיאלוג הכי פשוט עובד, וזה לא באמת ככה. אני תמיד אומרת שזה נס שאתה מבקש ממישהו להעביר לך את המלח, והוא מעביר לך את המלח ולא משהו אחר במקום. לכן אני ערנית לדיאלוגים, לבדיקה מה עובר ומה חוזר אלי, ואולי בגלל זה אני לא מרגישה שאני צריכה את המבט כהכרח.

 

לעמוד שם מהצד ורק להתבונן

אֵיךְ אַתְּ נוֹתֶנֶת לָהֶם

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

אֵיךְ אַתְּ נוֹתֶנֶת

לָהֶם בַּבֹּקֶר אוֹ בָּעֶרֶב אוֹ

בַּלַּיְלָה אֵיךְ לֹא אִכְפַּת לָךְ

הַכֹּל בְּעַד הַדָּם לֹא הַנֶּצַח.

אֵיךְ אַתְּ נוֹתֶנֶת לָהֶם

תָּמִיד מִישֶׁהוּ אוֹרֵב לָךְ, תָּמִיד

מִישֶׁהוּ לֹא אוֹהֵב אוֹתָךְ תָּמִיד

מִישֶׁהוּ לֹא יַגִּיד אֶת מַה שֶּׁצָּרִיךְ

גַּם אִם חִכִּית, וְחִכִּית.

לְטַעֲנָתֵךְ אַתְּ מְנַסָּה נְדִיבוּת

נְתִינָה בְּחִנָּם בְּפֻמְבֵּי.

אֵיךְ אַתְּ נוֹתֶנֶת לָהֶם אֵיךְ

אֶפְשָׁר הָיָה לְהִסְתַּפֵּק בְּסִימָנִים

פָּחוֹת תּוֹבְעִים מֵאֵלֶּה               

הֲרֵי לֹא בִּקְּשׁוּ מִמֵּךְ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

לָמָּה עוֹד וְעוֹד מֵאוֹתוֹ דָּבָר.

זֶה אַף פַּעַם לֹא אוֹתוֹ דָּבָר

אַתְּ אוֹמֶרֶת

הַגַּם וְגַם זֶה הַחַיִּים  

וְאַתְּ רוֹצָה יוֹתֵר מֵהַחַיִּים

זֶה בְּהֶחְלֵט מְבַלְבֵּל.

וְזֶה בַּפֶּה אָז

אַתְּ מְזִיזָה אֶת הַפֶּה

לְרֶגַע מְחַשֶּׁבֶת לְהוֹצִיא לָשׁוֹן

אֲבָל אָז אַתְּ מַפְשִׁילָה

אֶת הַתַּחְתּוֹנִים הַלְּבָנִים אֶל הַשּׁוֹקַיִם

פּוֹתַחַת אֵיבָרִים כְּלַפֵּי הָאֹפֶק

הַיָּדַיִם נִפְתָּעוֹת מְשַׁחְרְרוֹת אֶת הַכְּלָבִים

עַל לוּחַ לִבֵּךְ נָח כֶּלֶב הַמַּיִם

פַּרְוָתוֹ מַעֲלָה בְּלִי מַאֲמָץ

אֹשֶר נוֹצֵץ.  

 

אַתְּ מַבִּיטָה בָּהֶם כְּמוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ

עִוֶּרֶת מֵרֹב אוֹר

עַכְשָׁו הֵם שׁוֹמְעִים אוֹתָךְ

הַצִּפִּיָּה שֶׁלָּהֶם לִשְׁמֹעַ דַּוְקָא אוֹתָךְ

הִיא רַק הַצִּפִּיָּה שֶׁלָּהֶם אֲבָל

אִם מִישֶׁהוּ לֹא יִזְדַּקֵּף

אוֹ יֵרָטֵב, תֵּעָלְבִי.

וְאַתְּ נִבְהֶלֶת

כִּי כְּשֶׁאַתְּ עוֹשָׂה לְבַד

קוֹל זֶה לֹא הַצַּד הֶחָזָק שֶׁלָּךְ

אֵין אֲנָחוֹת הִתְנַשְּׁמֻיּוֹת הִתְנַשְּׁפֻיּוֹת

מַקְסִימוּם נִפְלָט לָךְ פוּוּוּ קָטָן אֶלֶגַנְטִי

שֶׁמְּכַבֶּה בְּקַלּוּת אֶת הָאוֹר

הַמֻּכְנָס לְתוֹךְ הַגּוּף.

הַכֹּל לוֹבֵשׁ צוּרוֹת שֶׁל מִלִּים.

הָיִית צְרִיכָה לִלְבֹּש תַּחְתּוֹנִים.

אַחַר כָּךְ תָּבוֹאִי רְצוּצָה לַמִּטָּה

מִשְׁתּוֹקֶקֶת רַק אֶל עַצְמֵךְ

וְאַתְּ תַּגִּידִי אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ

אַתְּ תַּעֲנִי גַּם אֲנִי

אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ

       זה כיף לחשוב שהחיים והשירה הם אותו דבר. ענת זכריה 

 

 

כשהשתיקה לא עושה את העבודה

בהקשר הזה, של דיאלוג, אני חושבת שמה שאני מזכירה לעצמי כל הזמן זה שאני בעצם בנאדם שותק. יכול להיות שזה קשור לצילום. היום אני מצרה על כך שאיני יכולה לעשות את שניהם - צילום ושירה. קשה לי לנייד את התשוקה ממקום למקום. אבל יש לך מחויבות לתרגם את החיים באיזשהו אופן. השירה מתרחשת כשאני מגיעה למקום שהשתיקה לא עושה את העבודה, ואני לא יכולה להיות בה, אבל אני קודם כל אדם שותק; אני לא עפה על המילים; אני לא במצב של דיבור ותמלול כל חוויה רגשית שאני עוברת. להיות משורר מהסוג הזה של השותק, שלפעמים חייב לדבר, זה גם המקום שבו את מוותרת על הידיעה בסוף, על משהו ברור מאוד, שמישהו אחר יחזיק ביד ויגיד "זה פרח”, "זה אבן”. גם היום אני מרגישה שאני מתחזה בעולם הזה. זה לא עולם שאני מרגישה בו בטוחה. לא תמיד אני בטוחה שזה הכלי שלי בעולם. אני עדיין חושדת בעצמי, וזה לא היה לי עם הצילום, אבל אולי זו פונקציה של גיל. ואולי זה קשור לזה שהגעתי לזה במקרה. אם זה מצליח, זה עוד יותר מעלה איזה חשד. איך זה יכול להיות שזה יחסית הצליח? בגלל זה אני גם לא רוצה לשאול את אגי למה היא קיבלה אותי על סמך אישיות. אני לא רוצה לקבל תשובה.

 

נשים, נשים

  • " מבחינתי, חיים ושירה זה אותו דבר. זה גם זמן הווה, אבל זה כאילו עוד זמן. זה להרוויח עוד זמן. להיות בתוך ערוץ שאתה לא מודע לכך שאתה נמצא בו, ורק כשאתה מרים את הראש, אתה מבין שהיית בו "

 

רָעַבְנוּ לְכָּל מַר מָתוֹק        

לְלֵב נָמֵס לְפִיק בִּרְכַּיִם

לְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם

לְחֻרְבָּן מָלֵא.

סָגַדְנוּ לְנָשִׁים בְּמַגָּפַיִם

הַמּוֹחֲאוֹת כַּפַּיִם בַּבַּיִת

הָאָחוּז בְּלֶהָבוֹת.

סָגַדְנוּ לְנָשִׁים הָרוֹכְנוֹת אֶל הַבִּרְזִיָּה

לִבְלֹעַ אֶת קִלּוּחָהּ הַשָּׁחוֹר,

שׁוֹתְתוֹת מוּל נְבִיחוֹת הַכְּלָבִים

נֶהֱנוֹת, לֹא מַפְסִיקוֹת לֵהָנוֹת.

סָגַדְנוּ לְנָשִׁים הָרוֹת שֶׁבִּכְרֵסָן הַשְּׁקוּפָה   

פִּיל, דָּג, נָמֵר גֶּבֶר.

סָגַדְנוּ לַיְשׁוּבוֹת עַל רֹאשׁוֹ הֶעָרוּף

שֶׁל הַבַּעַל אוֹ הַבֵּן סָגַדְנוּ

לַנְּעוּלוֹת בִּתְבוּנָה

סָגַדְנוּ לְדוּמִיָּה וּקְדֻשָּׁה.

סָגַדְנוּ לַצּוֹבְטוֹת אֶת פִּטְמוֹת שְׁדֵיהֶן הַצְּחוֹרִים

עֵירֻמּוֹת כְּנָחָשׁ גּוֹהֲרוֹת אֶל

תּוֹלַעַת-גֶּבֶר, מִתְנַשְּׁקוֹת.

סָגַדְנוּ, וּמֵרֹב הַרְגָּשָׁה רָצִינוּ לִשְׁאֹג.

אָמַרְנוּ בְּלִבֵּנוּ הָעוֹלָם זוּגִי,

דָּם הוּא רַק דָּם

מִשְׁפָּחָה הִיא רַק מִשְׁפָּחָה.

מַה לָּנוּ מֵחַגְוֵי הַסֶּלַע מִסֵּתֶר הַמַּדְרֵגָה.

אַף גֶּבֶר לֹא יִגְהַר עָלֵינוּ בְּפִתּוּי מְסֻכָּן
אותה תנועה יחד (פלאש90) 

כָּךְ הַחַיִּים יִהְיוּ תָּמִיד לְפָנֵינוּ.

 

 

אנשים אחים אנחנו

יש גם דברים בשירה שלי שאני מבינה בדיעבד. למשל הדיבור רבים שקורה בספר הזה, ה"אנחנו". זה בא דווקא ממחול. נורא אוהבים במחול הישראלי שלהקה שלמה עושה אותה תנועה יחד. אני חושבת שכמבקרת מחול, זה פעל עלי באיזשהו אופן שהיום אני יכול לזהות אותו. פתאום הדיבור הזה "אנחנו-אנחנו", "נשים-נשים", "בנות-בנות", פתח לי את המקום של איך אני מדברת לקולקטיב. ואולי זה נולד ממקום שמבקש לענות למבקרים. ואם אני קולקטיב ואם אני אנחנו, אז איך אני מדברת? זה נעשה למעשה בעל משמעות מבחינתי. פתאום ראיתי שבתנ"ך כתוב 88 פעמים "אנחנו". הסתכלתי מתי המילה נאמרה שם לראשונה, וזה קורה בין אברהם ללוט, כשהוא אומר לו "אנשים אחים אנחנו”. הוא אומר לו שלושה דברים, וה"אנחנו" בא אחרי האנושי והאחים – שזה סוג של גורל. זה מתחיל ממשחק, אבל זה מגיע למקום הכי רציני. ככה זה קורה לי בשירה, מהמקרה. כשאני משתעשעת, אני הכי רצינית.

 

לכי תכתבי את זה

אני כל הזמן שומעת במקרה משפטים של אנשים. שמעתי מישהי מספרת למישהי סיפור על איזה ריב, ואחת מהן אמרה: “הם רבים, ואני מתייסרת", ואני ישר אומרת לעצמי, "לכי תכתבי את זה.” היא בכלל לא שמה לב שהיא אמרה פה משהו שצריך להתעכב עליו. פעם, כשרק התחלתי לכתוב שירה, נסעתי בקו 70, ועל הדלת האחורית נתלה דף A4 ועליו הכיתוב “סליחה, אני נפתחת לאט, ורק בעצירה מוחלטת”. חשבתי שזה מדהים. כמה זה שיר. מהתחלה ועד הסוף. אז אני לוקחת - לא תמיד אני יודעת מאיפה, לא תמיד אני מבינה את זה באותו רגע. גם לא אכפת לי להשאיר את המשפטים האלה למי שאמרו אותם או שגילו אותם ולהגיד להם "לכו תכתבו." אני אוהבת להשאיר את זה להתפענח. לא בהכרח לפתור, אלא פשוט להעביר את זה לפאזה של שירה. זה יכול להיות גם משפט סתמי לכאורה, כמו "לא קרה כלום”. משפט מזעזע בעיניי. רגע, מה קרה? למה ישנו הצורך להגיד שלא קרה כלום? זה כמו סם הרגעה. במובן הזה, זה כיף לחשוב שהחיים והשירה הם אותו דבר. זה קצת מוציא מניירות. הרבה פעמים משוררים בערב שירה מקבלים איזה טון שלא היה להם. מבחינתי, חיים ושירה זה אותו דבר. זה גם זמן הווה, אבל זה כאילו עוד זמן. זה להרוויח עוד זמן. להיות בתוך ערוץ שאתה לא מודע לכך שאתה נמצא בו, ורק כשאתה מרים את הראש, אתה מבין שהיית בו. זה יכול להיות מן משפט שמהדהד. למשל, המשפט "נחמו אותי על ההרים" – פתאום היה יום שאמרתי את זה ביני לביני, ולא ידעתי למה אמרתי אותו. ואז, תוך כדי ההליכה אל המרחב שזה פתח, השורה התגלתה לי כשיר. אני יכולה לחשוב על השורה האחרונה חודשיים, כי פתאום יש לי תחושה שיש שם זיוף ושלא אמרתי בדיוק את מה שרציתי להגיד, ואולי זה הכי מעניין, מסעיר, שיש לך משהו כמעט גמור, ואת יודעת את הצרחה הראשונה אבל לא את השקט שבא אחריה. או את הצרחה הבאה.

 

ענת זכריה. 1974. משוררת. צלמת. מנחת סדנאות כתיבה במנשר ובאוניברסיטה הפתוחה ומבקרת המחול של "ידיעות אחרונות". זוכת פרס "שירה על הדרך" של עיריית ת"א ב-2005 ו-2007 ופרס משורר צעיר של פסטיבל השירה הבינלאומי "שער" 2005. ספרה "יפה אחת קודם" ראה אור בהוצאת הליקון ב-2008. השירים המובאים כאן לקוחים מספרה האחרון "בגלל טעות אנוש", שראה אור באחרונה (הוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר לשירה בעריכת ליאת קפלן). 

עוד בבית אבי חי