זהות כפולה

לכאורה, כל יהודי יכול לקבוע לעצמו איזה סוג של חיים דתיים הוא רוצה לנהל. למעשה, הדילמות שמתלוות לבחירה מעלות אתגרים לא פשוטים. אפרת שפירא-רוזנברג מזכירה את השאלות החשובות

באחרונה ניהלתי שיחה מפתיעה עם חבר שהוריד את הכיפה לפני לא מעט שנים. במשך תקופה ארוכה דיברנו על הכל מלבד על הנושא המובן מאליו - למה הוא החליט "ללכת על כל הקופה" ולנטוש באופן טוטאלי את העולם הדתי שאליו היה שייך שנים רבות כל כך. אבל כנראה שנקרתה בדרכנו עת רצון, והתפתחה שיחה סביב העניין. 

הייתי בטוחה שבדרכו הרהוטה הוא ינסח היטב את התהליך שעבר ויצדיק את השינוי הקיצוני שעשה באורחות חייו. להפתעתי, השיחה פנתה לכיוון אחר לגמרי. מתברר שאחרי הדרך הארוכה שעבר, אחרי ההתנתקות מהחברה שבה הוא חי, ולאחר שנים של התמודדות עם הבושה שהרגיש כי המיט על משפחתו, הוא מצטער על ההחלטה שקיבל. לא בגלל שחזר בו מספקותיו, לא בגלל שהתחזק באמונתו, ולא בגלל שהבין שטעה. היום הוא מבין, כך הוא טען, שהמציאות השתנתה. היום הוא מרגיש כי היה יכול לעבור את השינוי המשמעותי שעבר, אבל עדיין להישאר "בפנים". העולם הדתי של היום, בניגוד לזה של לפני 15 שנה, מסוגל להכיל מגוון רחב כל כך של זהויות דתיות, שהוא יכול היה להשתלב בתוכו עם השקפת עולמו הנוכחית ועם הפרקטיקות שהוא בחר להמשיך לקיים - אבל כחילוני. הוא מרגיש שעשה בחירה כואבת ומיותרת, ושעבורו מאוחר מדי לחזור. 


 

למרות ההכאה על חטא, המצב עדיין הרבה יותר מורכב. לצד הרצון לנטוש את ה"דתומטר" שמודד כל אדם על סקאלת הדתיות, ולצד השאיפה לאפשר לכל פרט לעצב את תפישת עולמו על פי אמונתו, האדם הדתי עדיין ניצב בפני אתגרים חינוכיים לא פשוטים על אף - ואולי בגלל - האפשרויות החדשות. 


אחת הדוגמאות הממחישות את הדילמה התרחשה בבית הספר שבו לומדים ילדיי, המשותף לדתיים ולחילונים. בבוקר מסיבת הסידור התייצבו הורי כיתה א' הנרגשים בפתחה של הכיתה והצטרפו אל הילדים הדתיים לתפילת שחרית. ביניהם היתה גם אמה של ד', שעברה גיור עם נישואיה, וכן סבתה של ד', שאינה יהודייה. כשהילדים הנרגשים בירכו מתוך הסידורים החדשים במלוא גרון "ברוך אתה ה'...שלא עשני גוי", חש אביה של ד' השפלה וכאב רב בשמן של שתי הנשים שעמדו לצדו. כך מרגישים הורים רבים בבית הספר כשבניהם מברכים את הברכה הפוגענית "שלא עשני אישה". 

כשהתפתח דיון קהילתי בשאלה אם יש מקום לשנות את הברכות, הרוב המוחלט של חברי הקהילה הדתיים התנגדו, ואילו חברי הקהילה שאינם דתיים כלל לא היו מסוגלים להעלות על דעתם את עצם הדיון בשאלה - היה להם ברור כי יש לשנות את הנוסח באופן מיידי. חלקם אף הביעו אכזבה גדולה מכך שחבריהם הדתיים, המוכרים להם כליברלים וכסובלניים, מביעים עמדות כה פרימיטיביות וחשוכות בעיניהם. היה להם קשה להבין את ההיצמדות של הדתיים לטקסט המסורתי, על אף  הרתיעה - גם של הדתיים בעצמם -  ממה שהוא מבטא.

על אף טשטוש הזהויות והאפשרויות האינסופיות שלכאורה קיימות להגדרה עצמית, בסופו של דבר אי
אפשר לברוח מהשאלה: למה בדיוק אנחנו מבקשים לחנך את ילדינו? למחויבות מוחלטת לתורה ומצוות? לציון מסורות מבית אבא כל עוד הן לא סותרות אמונות אחרות שלנו? למחויבות בלתי מתפשרת לערכים המודרניים של כבוד, חירות ושוויון? בוודאי שאנחנו שואפים לשלב בין העולמות והזהויות השונות, אבל כשצפה ועולה הסתירה הבלתי נמנעת, לאיזה "סל" ערכי אנחנו נוטים באופן אוטומטי? השאלות האלה הרות גורל, ומי שמבקש להתמודד עם אתגר חינוך הילדים בעולם של זהויות מרובות, אינו בן חורין להיבטל מההתמודדות עמן - עם כיפה, או בלעדיה.  

תגיות: דעות

עוד בבית אבי חי