מיכל סנונית מבקשת חתימה (טובה)

אני רואה לנגד עיניי את האשה הצנומה נכנסת לבית הקפה בבוקר חורפי והיסוס בעיניה. מבטה תר אחר שולחן פנוי, אך לשווא. הגשם הבריח פנימה את יושבי השולחנות שבחוץ והמקום מלא.

אני מעיינת בעיתון הפרוש לפניי, אך איני יכולה שלא להציץ מדי פעם באשה חסרת האונים. היא ניגשת לקופה, מזמינה כוס מיץ וספל קפה, וכאשר ההזמנה מוכנה היא נוטלת אותם בידיה, ניצבת חסרת ישע.

"הנה, שבי כאן", אני מפנה לה את מקומי. מכיוון שידיה רועדות קמעה אני נוטלת ממנה את הכוסות. האשה מביטה בי באסירות תודה ומתיישבת. אני מניחה את ספל הקפה, ובאותו רגע מחליקה מידי השנייה כוס המיץ החלקלקה ומתנפצת לרצפה. 

המנקה נחפז לנקות, אני נחפזת להזמין עבורה כוס מיץ, האשה נחפזת אחריי ועומדת על כך שהיא תשלם, והקופאי נחפז להודיע שהמיץ על חשבון הבית. 

בטרם צאתי היא פונה אלי: "תאמרי לי, מניין הנימוסים שלך?" אני: "זה... (מתנצלת) מאבא ואמא שלי. הם היו אנשים אצילים. עלו לפני שנים מאנטוורפן." היא: "האנשים כאן כל כך קשים. אני מקווה שלא פוגעים בך, את כל כך רגישה."

אני רואה לנגד עיניי את אמא שלי ומתחילה לבכות.  

בפעם הבאה שאני פוגשת בה בבית הקפה, יש עמי ספר עבורה. "ציפור הנפש" עם הקדשה. הפעם זו היא שדמעה בעינה. מעתה כשאנו מצטלבות, יש בינינו מעין ברית סמויה של נחמה.

**
הסופרת מיכל סנונית פרסמה לאחרונה ספר שירים למבוגרים בשם "שירת הלב", ואת "ירמיאו החתול" לילדים, שעובד גם ליצירה מוסיקלית. בימים אלה מועלית יצירתה "ציפור הנפש" בתיאטרון מחול בדיסלדורף שבגרמניה.