הרגע שבו מישהו ניגש

ראשון
כל מה שצריך זה צעד אחד אחורה. זה הכל. צעד קטן ואתה בחוץ, מנותק מכל מגע, מוגן.

שני 
"זה יפה מאוד, אבל למה דווקא אתה" היא שואלת אותי. לך תסביר לה. לך תגיד שמישהו צריך לעשות את זה. לך תגיד שיש אנשים ויש אנשים. שמול אותה מציאות יהיו אלה שייסוגו ויהיו אלה שיקחו את המושכות. לך תגיד שנשבעת לעצמך להיות מאלה שעושים את הצעד קדימה. שתופסים את הכדור באוויר.
לך תגיד שגם היא, בבלוק, היתה האחראית על האסירות. ילדה בת שבע עשרה עם שתי אחיות קטנות שצריך להציל. אולי דווקא בגלל זה.

 

שלישי
מה יותר נשגב מלהסתער, מה יותר בלתי אנושי מלקום בחזה חשוף מול סכנה רושפת אש. בסופו של דבר, בעומק הדברים, זה מקור הכבוד האוטומטי, האמיתי, שאנחנו, בני השבט, רוחשים ללוחמים – רגע ההסתערות, ההזדקפות השואגת של גבורה. היכולת להכניע את התשוקה לחיים. לגבור עליה.

רביעי
אדם יושב במקום לעמוד וכך נחרצים גורלות.
(ויקטור הוגו)

חמישי
יש בונקרים של הלב. קוביות מבוצרות היטב של עלבונות, כאבים, טענות. בונקרים שלי, בונקרים שלך. חפירות ותעלות. שתיקות קרות נושבות. איך הגענו למקום הזה? איך לא שמנו לב שבנינו לעצמנו מקלטים קטנים ובהם מקום רק לאחד? איפה היינו כל הזמן הזה שבקצהו אנחנו מתעוררים עכשיו, מוגנים ורחוקים?

שישי
"ויגש יהודה". יהודה, אולי לא בכור אבל הדומיננטי בין האחים, ניגש. איזו דרך ארוכה הוא עובר בצעד הזה. כמה קילומטרים של דאגה. כמה פרסאות של מבוכה. יהודה החזק, המנהיג, משאיר את עצמו מאחור - וניגש.

זה הרגע בו יוסף בוכה.
זה הרגע בו תמיד בוכים.
הרגע שבו מישהו ניגש.

 

שביעי
כל כך אנחנו מפחדים לגשת. אל זרים, אל מוגבלים, אל נזקקים. זה קשה. לא בקהות חושים של אנוכיות אטומת לב אלא קושי אמיתי, עמוק. קושי לגשת. קושי להושיט יד; לתת לעולם אחר לזלוג אל תוך העולם המוגן שלנו. כל כך התרגלנו להתבונן במתרחש דרך מסכים עד שעצם הגישה אל האחר מאיימת עלינו. הריבוע המרצד בבית נותן תמונה חדה כמו בחיים אבל אף פעם לא את החיים עצמם. אף פעם לא את הקריאה למגע, למפגש. חוסר היכולת לגשת ולפעול מובנה אל תוך חוויית הצפייה. המציאות "מוגשת" לנו - אנחנו איננו ניגשים אליה. אני צופה, משמע אני חסר אונים. 

ֿ
מפטיר
מי ייגש אל תושבי הדרום?