"אב הרחמים" בבריכת השחייה

 

עבודת הוידיאו "1942 (פוזנן)", המוצגת עתה במרכז המדיה במוזיאון היהודי בניו יורק, עוסקת במקום ובתרבות שחרבו. האמן היהודי- שווייצרי אוריאל אורלוב (Uriel Orlow), החי בציריך ובלונדון, צילם אותה במסע שורשים שערך למזרח אירופה בשנת 1995.  

 

עבודת הוידיאו פותחת בקלוז-אפ מופשט, שמתברר כתקריב של רצפת חרסינה. המצלמה נעה באיטיות עד שנגלית בריכת שחייה גדולת ממדים, שבתוכה שוחה אדם. בחזית האולם יש קשת גדולה, שבמרכזה במה מוגבהת ומשני צדדיה גרמי מדרגות. ברקע העבודה נשמע חזן השר במנגינה מסורתית את תפילת "אב הרחמים", שחוברה באשכנז לאחר מסעות הצלב. השירה הוקלטה על ידי האמן בבית כנסת בסיגט Szged)) שבטרנסילבניה, ו"בעל התפילה" הוא חזן לשעבר, מאחרוני ניצולי השואה החיים עדיין במקום. בטקסט המלווה את העבודה מצוין שהמקום הוא בית כנסת שהפך לבריכה ציבורית בתקופת הכיבוש הנאצי, ומשמש בריכה עד היום.

 

מיהו "העם הנבחר"?

 

חורבן יהדות אירופה בשואה נוכח ברבות מתצוגות הזיכרון העכשוויות, אבל העולם התרבותי שחרב, ובפרט עולם הישיבות, מודר לרוב מהשיח המקומי.

 

כל ייצוג ויזואלי, ובמיוחד ייצוג השואה, יש בו תפיסת עולם ומגמות חינוכיות או פוליטיות. במוזיאון הלאומי האמריקאי לשואה בוושינגטון, לדוגמה, מבקרים יותר אמריקאים מאשר בכל מוזיאון אחר בארצות הברית, והוא זוכה לחסות נשיאותית. הסיבה לכך, כפי הנראה, אינה קשורה ליהדות, כי אם לאתוס האמריקאי-נוצרי. המקום הוקם מתוך רצון לחזק את האמונה הדתית-נוצרית, והוא אמור לתת למבקרים תחושת גאווה פטריוטית על השתייכותם ל"עם הנבחר" האמריקאי. לדברי חוקר זיכרון השואה מולי ברוג העניין קשור לכך שהאמריקאים רואים את עצמם כמי שיצאו לחלץ את אירופה מידי גרמניה הנאצית והמשיכו את המשימה בהגנה על אירופה מפני "ממלכת הרשע" הקומוניסטית.

 

הצגת השואה כאירוע הנורא ביותר עלי אדמות משרתת את האינטרס האמריקאי גם בכך שהיא דוחקת את הרוע לאירופה, "ארץ החוטאים" אותה עזבו אבות האומה האמריקאית. כך מאששת התצוגה את האתוס הלאומי של אמריקה כ"ארץ המובטחת" ושל העם האמריקאי כ"עם הנבחר". לכן אין להתפלא על כך שהמוזיאון אינו מתמקד בתערוכות המתייחסות לשואת יהודי אירופה, אלא בתערוכות העוסקות במלחמתו של המשטר הנאצי בערכים כמו חופש הדיבור וחופש המחשבה, הנתפסים כערכי יסוד אמריקאיים. באותו אופן, מוזיאון השואה והסובלנות בלוס אנג'לס מממש מטרה כפולה - זיכרון השואה מחד ועיסוק בשאלות של חופש הביטוי וערכי הדמוקרטיה מאידך, והתצוגה בבית אנה פרנק באמסטרדם מכוונת למסר של אנטי-גזענות, פלורליזם וכבוד הדדי.

 

בין נמרוד לאושוויץ

האתוס הלאומי-ציוני התייחס בדרך כלל לשואה במסגרת התפיסה של "שואה ותקומה", ו"השתמש" בה כטענה ניצחת לצידוק הפרויקט הציוני - הקמת בית לאומי לעם נרדף. השיח הלאומי-יהודי כיוון כבר מהמאה ה-19 להחליף את העולם הישן בעולם חדש, שנתפס כטוב ממנו - "הישירו את גב היהודי שנתגבן על הספרים", קראו הוגים בעקבות מ"י ברדיצ'בסקי. יצירת "היהודי החדש" ביקשה למחוק את הדימוי של היהודי ההיסטורי, שנתפס כגלותי. אתוס זה הזין את השיח גם לאחר השואה, ולזיכרון העולם התרבותי שחרב לא היה מקום במסגרתו. השיח כוון להשכיח או למחוק את הזיכרון הזה.

 

בתחום האמנות המקומית נתפס הפסל "נמרוד" (1939) של יצחק דנציגר כסמל האולטימטיבי של היהודי החדש. דמות זו היוותה תחליף להווי היהודי. כותרת המשנה של מאמר מאת בנימין תמוז שנכתב על פסל זה מדגימה את האמור: "1939: יצחק דנציגר יולד את נמרוד, סמל הישראלי החדש. 1939: היהודי הישן מובל לאושוויץ".

 

באותו אופן מדירה הממלכתיות הישראלית גם היום השיח את העולם שחרב. יתרה מכך: כפי שהעיר דן מירון, גם כאשר עולה התייחסות לעולם היהודי בעבר, היא מלווה לרוב בהתנשאות שחצנית ובפטרונות כלפי "היהודי הגלותי". כך למשל בתצוגה החדשה במוזיאון יד ושם בירושלים, המכוונת לאשש את האתוס של "שואה ותקומה". אמנם יש בה ייצוגים מועטים לעולם היהודי הישן (למשל בעבודת הוידיאו של מיכל רובנר, המוצגת בתחילת התצוגה), אך דומה שהם באים לחזק את מגמת התצוגה - זיכרון זוועות השואה - יותר מאשר להציב יד לעולם שהיה ואיננו.

 

געגועים לוילנה

 

השיח הפוסט-מודרני החדש, שמתקשר לא אחת גם לשיח הפוסט-ציוני, מעלה את נושא "שלילת הגלות" ומבקש לנכס מחדש עולם שלם שהודר. גם העולם המסורתי מייצר תערוכות ברוח זו. התערוכה "ובכל זאת האותיות פורחות - וילנה כמשל לזהות יהודית", המוצגת במוזיאון וולפסון לאמנות יהודית בהיכל שלמה שבירושלים, מהווה דוגמה לכך. במידה רבה זו אנטיתזה לאופי התצוגה הממלכתית ביד ושם. לדברי אוצר התערוכה במוזיאון וולפסון, יהודה לוי אל-דמע, השאלה שהתצוגה ביד ושם  מעלה היא "מה עשו הגרמנים ועוזריהם ליהודים", והתשובה ניתנת על ידי הצגת האנטישמיות ומהלכה ההיסטורי. תצוגה זו מתאימה לשיח ציוני, שבתשתיתו עומדת שאלת הפתרון ל"בעיה היהודית". התצוגה בהיכל שלמה, לעומת זאת, מסיטה את המבט לצד היהודי. כאן נתפסת השואה כחלק ממהלך היסטורי, המבליט את שרידותו של העם היהודי.

מתוך התצוגה בהיכל שלמה  

אבא קובנר סיכם בינואר 1972 את הרלוונטיות של האירועים בוילנה, העומדים במרכז התצוגה במוזיאון וולפסון, לימינו: 

"האמנם זה הכל?
מזמן לזמן מנקרים בלב געגועים אל וילנה, אל עיר הילדות.
יש רצון לחזור לשם ולהעיף מבט עוד פעם אחת על ירושלים-דליטא שלנו.
אך זהו דמיון מדוחים, ולא רק מפני שהדרכים לשם חסומות,
ולא רק מפני שקודשינו קבורים שם באפר,
אלא מפני שוילנה שלנו אינה קיימת עוד.
וילנה בלי ירושלים לעיני רוחה אינה ירושלים-דליטא,
אולם ירושלים בלי ירושלים-דליטא  - התישאר ירושלים?".

 

אבא קובנר השאלה שמעלה קובנר בנוגע לקשר בין ירושלים לירושלים-דליטא היא הציר של התצוגה בהיכל שלמה. לא הגופות נידונות כאן, אלא בעיקר הרוח. באמצעות חפצים וסרטים מציגה התצוגה אירועים הקשורים לאובדן ולהשמדה מחד, ולהמשכיות הרוח של "עם הספר" מן העת העתיקה ועד לימינו מאידך. במיצב מרטיט בתצוגה נעשה שימוש יוצא דופן בספרי תורה ששרדו והובאו מוילנה. גווילי ספרי תורה עירומים, ללא עצי חיים או מעילים, תלויים מהתקרה במכלי בד לבנים שמשמשים מעין תכריכים. הספרים תלויים בשורות, ומזכירים בצורתם בני אדם המתקדמים לתוך גומחה שחורה בכותל. זוהי מטאפורה לעולם שלם שהוכחד. המיצב מזכיר תפיסה יהודית קאנונית (שיש לה גם השלכות הלכתיות), הרואה בספר התורה בכלל ובספר תורה שנשרף בפרט - אדם חי ממש.

 

 

טהרת המת

 

בחזרה לעבודת הוידיאו של אורלוב: המצלמה מתמקדת בחזית ה"מזרח" ומשם היא עולה מעלה. "יש משהו סימלי ומצמרר בטרנספורמציה של מקום פולחן רוחני למקום של תרבות גוף וספורט", כתב האמן. מי הבריכה מתקשרים לאקט של טהרה, אך במקרה זה זוהי טהרת מת, ולא טבילתם של  החיים. סוף העבודה מצמרר. המצלמה מתמקדת בתקרת הבניין, ובראש הקשת יש צורות הנדמות כפתחים. תפילת "אב הרחמים" שנשמעת ברקע מעלה אסוציאציות של תאי הגזים ופתחיהם.

 

בעידן של דיסקולריזציה של התרבות חוזרים לא פעם בתי כנסת שהומרו למבני תרבות וספורט לשימושם המקורי כבתי תפילה (בחסות ארגונים יהודיים במזרח אירופה). את המבנים כפי שהיו בעבר אפשר לשחזר, אבל את התרבות שהוכחדה - לעולם לא ניתן יהיה להשיב.

Model.Data.ShopItem : 0 6