החיים

"פתאום זה הכה בך - הידיעה שכל זה יכול להיגמר. סתם כך. במחלה או פיגוע או איזה אדיוט שחצה קו לבן. ולרגע אחד שום דבר לא היה מובן מאליו". אלי ויסברט מגלה בפרשת ויחי עד כמה החיים שבריריים

ראשון
באוניברסיטה, בדרך למעונות, ליד מגרש החניה, פתאום זה הכה בך - הידיעה שכל זה יכול להיגמר. פשוט להיגמר. סתם כך. במחלה או פיגוע או איזה אדיוט שחצה קו לבן.
ולרגע אחד, צלול, שום דבר לא היה מובן מאליו.

שני
חזק מאוד, העניין הזה של החיים. איך הם מתריסים מול התנועה השקטה והעקשנית של הקיום אל הקמילה, אל הדעיכה, אל החידלון. כמו אש שמתלהבת פתאום בין הגחלים. חיים. אופטימיות. חזק מאוד.
 
שלישי
יש "החיים", הגדולים, אלה שאתה אומר עליהם 'אלה החיים', מושך בכתפיים ונאנח את חולשותייך; ויש החיים הקטנים, החיים שלך, גאוותך, קניינך. אוקיינוס של זמן והזדמנויות שאין לו סוף ואתה עליו. מה אתה? משייט או נסחף? אוסף את החיים איתך, מפסל בהם רצונות, או מיטלטל על גביהם בקצב הזרמים התת-קרקעיים?

רביעי
ייתכן שבכוחי להחיות מתים, אך אני מעדיף להחיות חיים.
(רבי מנחם מנדל מקוצק)

חמישי
משני קצוות חייו של יוסף נפגשים אביו ומלכו.

"ויאמר פרעה אל יעקב: כמה ימי שני חייך? ויאמר יעקב אל פרעה: ימי שני מגורי - שלשים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי... ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם"

'חייתי מעט' הוא אומר, בגיל מאה ושלושים. היו 'שנות מגורים', הייתי פה. הסתובבתי. אבל לחיות - לא. זה לא. יותר מדי שנים אבודות.
 

שישי
ולי יש יום הולדת. כמה 'ימי שני חיי'? שלושים ושש? עשרים ושלוש? חמישים?
איך לחבק את החיים כולם? את השנים האפורות? את הרגעים המרים? ההצלחות? הכישלונות? איך לקחת הכל, ממש הכל, לא להשאיר מאחור שנים פזורות, תמונות ילדות פרומות, החמצות, כאבים. לקבל את החיים במלואם. להודות להם ועליהם.

"ויהי ימי יעקב, שני חייו, שבע שנים וארבעים ומאת שנה". כל רגע ורגע.



שביעי

ולא יכול שלא לחשוב עכשיו על האנשים שמוכנים למסור את כל זה, את החיים עצמם, למען חייהם של אחרים.

מפטיר
תעשו חיים.

עוד בבית אבי חי