מקוצר רוח ועבודה קשה

אנחנו עובדים כמו מטורפים. האם ככה דימיינתם את עצמכם – קבורים בעבודה? עבדים?! אלי ויסברט מבהיר לנו שאנחנו עדיין משועבדים. פרשת שבוע

ראשון
מה אני אעשה, אני אומר לך, זה אפילו לא העניין של הזמן. זה הראש. פשוט לא שם. יותר מדי דברים לחשוב עליהם. יותר מדי פרקטיקה. קצוות שצריך לסגור, תיאומים שצריך לבצע. לא ראיתי את עצמי ככה - קבור בעבודה, חסר מנוחה, שלומי קשור בחוט אל רשימת המשימות שלי.

שני
"הזמן הקצוב לעבודה הוא שבע שעות!
אין זאת אומרת, כי רק בשבע שעות ליום תעשנה כל המלאכות הנחוצות, כמו: הפלות העצים, חפירת האדמה והסעת האבנים.  זאת לא זאת, ארבע עשרה שעות יעבדו יום יום, אך העובדים יעמדו לעבודת הבורות משך שלש שעות וחצי, ובנוח החבורה האחת תעבוד השנית.  והכל יהיה במשטר וסדר נכון...
בשלש שעות וחצי יוכל איש בריא לעבוד עבודה רבה וכבדה, ובנוחו שלש שעות וחצי – את עתות המרגעה יקדיש למנוחת גוו, למשפחתו, להשתלמותו באומנותו – יחליף כח ושב לעבודתו.  עובדים כאלה יוכלו לפעול גדולות ונצורות.
עבודת שבע שעות ליום! בכלל היא עולה לארבע עשרה שעות – יותר לא יתכן לעבוד ביום אחד."
(הרצל, "מדינת היהודים")
 


שלישי

האמת היא שאנחנו עובדים כמו מטורפים. גם מי שלא סוגד למצליחנות הכלכלית מוצא את עצמו מגיב אליה, מקבל ממנה טלפונים, הודעות דוא"ל בהולות. הציפייה שלנו מעצמנו הולכת ונעשית הישגית מעבר ליכולות הפיזיות והנפשיות. אנחנו נדרשים להספיק יותר ולכן עובדים יותר, נחים פחות, לוקחים פחות חופשות, נמצאים פחות עם הילדים.
 

 

רביעי
לא תמיד הבנתי את "בזיעת אפך תאכל לחם". התקשר לי תמיד עם ימים אחרים, שדות חרושים, אנשים ונשים כפופים מעל אלומות חיטה, שמש קופחת, ריח זיעה. חשבתי שהטכנולוגיה ניצחה את הקללה הקדמונית. חשבתי על קומביינים בוהקים בשדות רחבי ידיים.
אבל עכשיו חצות ואני שומר את המסמך; מכוון שעון לחמש בבוקר, כדי להרוויח עוד כמה שעות עבודה לפני תחילת היום והולך לישון.
בזיעת אפי.
 
חמישי
לכאורה "עובד", לא "עבד". לכאורה פועל ולא סביל. אבל עדיין כשמתבקש לספר על עצמך אתה מציג את שמך, את מקום עבודתך, את הפרויקטים הבולטים. נשוי? אה, כן. באושר רב. שני ילדים. עצם השאלה מפתיעה אותך. אחר כך חמיצות קלה.
שישי
משה, אציל מצרי גולה ממוצא יהודי, מביא אל אחיו המשועבדים במצרים בשורת גאולה. הם לא שומעים לו "מקוצר רוח ועבודה קשה". צריך להבין את הסיטואציה הזאת. משה בא אל בני ישראל, כדי לגאול אותם מאותה עבודה שלא מאפשרת להם את המסוגלות הנפשית להקשיב לו. האימה הגדולה של העבדות אינה בשלילת החירות - אלא בשלילת השאיפה לחירות.
 
שביעי
מה משעבד אותנו? ההישגיות האישית שלנו? הבוס התובעני? האנרגיות המטורפות של מקום העבודה (איפה הן ואיפה להכין שוב שיעורי בית עם הילדה), הפידבק המיידי, חדוות ההצלחה, הפחד מכישלון, האדרנלין.
האם נצליח לצאת מבית העבדים?
 
מפטיר
"ברגע שעבד מאמין כי לא ימשיך להיות עבד, כבליו נושרים".
מהאטמה גנדי

עוד בבית אבי חי