ידינו לא שפכו את הדם?

04.06.09

מעשיו של דודו טופז צריכים להוביל את קברניטי התקשורת, שמלעיטים אותנו בתכנים אלימים מדי יום, לחשבון נפש. אסף וול

 
הבורר. צילום: יח"צ
איש תקשורת בכיר נפל מתבוסס בדמו על המדרכה. אחר כך הותקף מלהק שחקנים. גם בתו של עיתונאי רם דרג, אשת תקשורת בכירה לא פחות, הותקפה לעיני בנה בן השבע. בסוף התוכנית התברר כי בדרן מתוסכל שילם לפושעים תמורת ביצוע התקיפות. הפרק תם והכותרות רצות. "הבורר"? "הסופרנוס"? קטע אלים מתוך טלנובלה סטנדרטית?

ערוצי התקשורת מלעיטים אותנו באלימות. באיזו שעה שלא תפתח כמעט כל ערוץ (למעט אולי ערוץ המוזיקה הקלאסית) תיתקל בכך. התופעה מתחילה כבר בערוצי הילדים והיא זולגת לערוצי החדשות. אלה לא היססו להציג בפנינו אדם הנשמט ממסוק אל תוך שדה מוקשים רק לפני כמה חודשים. אחר כך מגיעה הסערה לשיאה בסדרות דוגמת "אוז", "נמלטים" ו"הבורר".

האם התקשורת אשמה במה שאירע לאותם מותקפים? לא. אשם בכך מי ששלח את הבריונים. אך האם פטורים אנשי התקשורת מאחריות? היות שהתקשורת החזותית היא מוסד החינוך הנגיש ביותר עבור רוב אזרחי ישראל, איני בטוח בכך. למרות הכחשתם המבטלת של קברניטיה, יש לה חלק במציאות האלימה שבה אנו חיים.

מטרתן של האמנות והיצירה היא להביא לתחושת קתרזיס בקרב הצופים או המאזינים. חריגה מן המצב האמוציונלי המאוזן לעבר גלים המתנדנדים מעלה-מטה היא הגורמת לאובייקט לגלות עניין ביצירה. לקתרזיס. אלימות היא הז'אנר הפשוט והזול ביותר שבעזרתו אפשר להגיע למטרה זו. היא פונה לרובד בסיסי ופרימיטיבי ביותר בנפשו של האדם ומסעירה בו רגשות עמוקים.

התקשורת המסחרית זקוקה ליצירות כאלה באופן תדיר. הן דרושות עבורה כדי לרתק את האובייקט אל המרקע בזמן מקבצי הפרסומות. הפרסומות הן המנוע הכלכלי של הערוצים המסחריים ושל בעליהם. כיצד, אם כך, משאירים את הצופה מרותק למסך זמן ממושך ככל הניתן במינימום השקעה? נכון. על ידי שימוש באלימות מילולית או פיזית. קל וזול הרבה יותר לרתק את ההמונים אל קרב גלדיאטורים מאשר לייצר עבורם דרמה מורכבת.

 
צילום: פלאש 90
בימי קדם, אם נמצא אדם מת שאיש לא ידע מי הרגו, נאספו במקום ראשי הקהל. לאחר מכן נערך טקס שבו רחצו את ידיהם לעיני הכוהנים על עגלה שנערפה סמוך לנחל. בסיומו היה עליהם להישבע בשם האל: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". מישהו הרי חייב היה לקחת אחריות. מעצבי דעת הקהל בתקשורת חייבים לקחת עליהם את האחריות באופן דומה.

ושוב, אין קורבנות התקיפה אשמים במעשים החמורים שנעשו נגדם. אך יחד עם רבים העוסקים בתחומם, יש להם חלק במציאות השוררת באזורנו. האם מעדו לתוך הבור אשר כרו לקהל הצופים? האם יפנימו כעת כי המפלצת שיצרו פונה עכשיו גם נגדם?

ומה אם לא יאותו ראשי הערוצים המסחריים לקחת על עצמם לפחות חלק מהאחריות? לצערי, במקרה כזה יהיה להם עוד הרבה רייטינג מאייטמים דוגמת זה שראינו בשבוע האחרון.

אסף וול
לתגובות: editor@bac.org.il

עוד בבית אבי חי