אל הרוח

04.06.09

סטטיסטית אנחנו לא משתנים, אבל השפה משתנה. כלומר - המילים הן אותם מילים אבל נטענו פתאום באנרגיות אחרות. מילים כמו פיתוי, חטא, תאווה – התפרצו; כאילו הפנימה השפה איזו הבנה לנפש הילדותית האנושית, שאין גבול לתאוותיה. אלי ויסברט – עליות – פרשת בהעלותך

 
ראשון
יום שלישי, שתיים וחצי בצהריים. תקשורת ישראל מודיעה בתדהמה כי הסלב אכן שכר את העבריין כדי שיפגע במנהלת שאישרה לבמאי להפיק סרט דוקומנטרי על הסלב. מבעד לקרעי הסיפור מבצבצים שריריו של ג'ונגל הטלוויזיה – מאומצים ומיוזעים במלחמת כוח ושליטה תמידית, שגלשה לרגע החוצה מהמשרדים הממוזגים אל הרחוב הלח.

שני
יום רביעי. שתיים וחצי בצהריים. גן ברכה בנתניה. 30 חבר'ה בחולצות "לב אחד" זרוקים על הדשא, אוכלים סנדוויצ'ים ומסכמים את תרגיל העורף בו השתתפו כמתנדבים בסיוע לאוכלוסיה האזרחית. בפעם האחרונה נפגשנו בדרום, תחת אש. עוזרים לקשישים, מפעילים מקלטים, מסייעים לנכים, מפנים בתים שנפגעו.

שלישי
סטטיסטית - אנחנו לא משתנים, אבל השפה משתנה. כלומר - המילים הן אותם מילים אבל נטענו פתאום באנרגיות אחרות. זרות. מילים כמו פיתוי, חטא, תאווה - כמו נוצקה בהן איזו מתיקות; כאילו הפנימה השפה איזו הבנה לנפש הילדותית האנושית, שאין גבול לתאוותיה. 

 
"אחרי" המשביר לצרכן השבוע

רביעי
מאז התחולל נס ה 'מן' הפלאי נודדים בני ישראל במדבר כבתוך רחם ענק, שאין בו שינוי ואין בו אכזבה ואין בו תשוקה.
"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה; וישובו ויבכו גם בני ישראל, ויאמרו: מי יאכילנו בשר? זכרנו את-הדגה אשר נאכל במצריים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה..."

חמישי
זהו הרקע עליו מצטווה משה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ואצלתי מן-הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם". זוהי האווירה בתוכה נאצלת רוח הקודש על שבעים זקנים ועוד שניים: אלדד ומידד, שנשיקת רוח הקודש מרפרפת גם על שפתותיהם והם יוצאים להתנבא במחנה - המחנה תאב הבשר, הדגים והאבטיחים.

רוח לאלה. בשר לאלה.

שישי
ואתה רואה את אלה, ואתה רואה את אלה, ואתה אומר לעצמך: כמה אנשי 'רוח' כבר יש, שהם מרשים לעצמם לא לשתף פעולה אלה עם אלה? כמה אוויליים הויכוחים והמאבקים הפנימיים של עולם ה'רוח', כשהעם זולל וסובא בשר? חי את עולם הבשר במלוא התשוקה והתאווה והשומן הנוטף אל הסנטר?

שביעי
יהושע בן נון מסתכל על אלדד ומידד מתנבאים וחרד לכבודו ומעמדו של משה. משה מסתכל על העם הזולל וסובא ויודע לומר "המקנא אתה לי? ומי ייתן כל עם יהוה נביאים, כי ייתן יהוה את רוחו עליהם".

מי ייתן.

מפטיר
את מבינה שזה אנחנו? שבסופו של דבר זה רק אנחנו? למי עוד נחכה?

אלי ויסברט
לתגובות: 
editor@bac.org.il

עוד בבית אבי חי