"הסטודיו שלי הוא כמו בית כנסת"

מעשה כלאיים. ז'אק ז'אנו לאחרונה עולה  המושג "פוסט חילוניות", הגורס כי "חילוניוּת" ו"דתיוּת" אינן ניגודים, אלא מושגים הקשורים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה. גם תחום הפולקלור המתחדש, שהיה בעבר מוקצה, הופך לאחרונה לנושא שנדון באמנות העכשווית ומפרה את השיח היהודי שלה.

הרוח החדשה מבקשת לפנות מקום לשיח דתי או מאגי חי - ענף שבעבר הודר והודחק משדה האמנות. יצירתו של ז'אק ז'אנו מתחברת לרוח זאת. גוף העבודה של ז'אנו אינו נכנע להבניות שיצרו דיכוטומיה בין עולם הדת לעולם האמנות. לאורך שנות פעילותו הכליא ז'אנו בין הדיסציפלינות ואִתגר את השיח החילוני ההגמוני ואת שיח תרבות השוליים הדתית גם יחד. עבודותיו מקפידות לפוגג גם את ההבחנות המקובלות בין עולם חילוני הומניסטי, השם את האדם במרכז, ובין עולם טרום-מודרני, שבו אלוהים הוא חזות הכל; אצל ז'אנו, "אנוכי ה' אלוהיך" מתערבב ב"אנוכי" האישי ומוכלא עם ה"הנני":

"אשרי האדם
הפשוט שהוא אדון לעצמו
שיש לו אני שיש לו אנוכי
שהוא הנני".

פרט מתוך הוידאו בבל. עריכה: נורית מלכין

למצוא את האמת

בעבודותיו עושה ז'אנו שימוש בדגמי מבנים של קברים ובתי כנסת עשויים ברזל חלוד ומתפורר, בספרים בלויים, בשעווה שהותכה, בנרות נשמה ועוד. כל אלה מתאחדים לעיצוב פיסולי, המחיה את האלמנטים השונים ונותן להם תוקף דתי ואמנותי גם יחד. ציורי הצדיקים והדיוקנאות של ז'אנו הם מעין ניסוי במאגיה שימושית, המלווה בהעלאת שאלות ביחס להגדרת זהות וחיבור למסורות פולחן עממיות.

גם ביצירות שנוצרו בהשראת טיול במחוזות ילדותו של האמן במרוקו נשקף הפולקלור העממי במבט פוסט-אוריינטליסטי, החף מכל אקזוטיקה. עבודות ה"מסע" שלו (מריצות שספרים או תשמישי קדושה נחים עליהן), כמו גם עבודותיו המתבססות על כיסאות גלגלים, אינן ביטוי למסע נדודים הנובע מכמיהה דיאספורית עזה המכוונת למעין "דור מדבר" נודד, אלא מסע פנימי של חיפוש עצמי. המבנים המקושתים שיוצר ז'אנו - שילוב בין דגמי קברי צדיקים לקברי שיח'ים - מערערים על הדיכוטומיה שבין "ערביות" ל"יהודיות" כדי לתת נראות לקשר ביניהן, שאותו מקפידה החברה הישראלית להדחיק ולהדיר.

באמנות היהודית ובאמנות בישראל נעשה שימוש רב באותיות, לעתים קרובות כחלק מציטוט טקסטים יהודיים. אותיות הברזל המרותכות, המוצבות על רצפת הגלריה בתערוכתו הנוכחית של ז'אנו, עולות לא כמסמן של שפה או קול, אלא כאיכות מטאפיזית נפרדת, המתחברת למסורת חז"לית וקבלית של בריאת העולם מאותיות, ובעקבותיה היצירה כצירוף של אותיות. המודעות העצמית להיבריד המורכב עולה גם בעבודת הווידיאו "בבל" המוצגת בתערוכה (עורכת: נורית מלכין), שבה מחליף ז'אנו בתיאטרליות הומוריסטית זהויות ומציג סטריאוטיפים וקלישאות.

יצירתו של ז'אנו שואבת אפוא מעולם המסורת, ובאובייקטים שלו מִטשטש לא פעם הגבול שבין אובייקט אסתטי לחפץ מאגי. "הסטודיו שלי הוא כמו בית כנסת", מעיד האמן. "שם אני מתפלל לאלוהים שיעזור לי למצוא את האמת שלי, כדי שאוכל להיות אחד עם מה שאני עושה".

השימוש שעושה ז'אנו באובייקטים מעולם הדת, אם כן, אינו מעשה של הזרה, אלא מעשה כלאיים, המצביע על הקושי לתחום את המסורתיות בהגדרה סוציולוגית ברורה. קושי זה נובע מסירובה של היהדות הערבית להתמיין לקטגוריות האירופיות של "דתיים" ו"חילונים". על רקע זה מצליחה יצירתו של ז'אנו ללכוד הכלאות מורכבות בין דת לחילוניות, ולא רק החלפה של אחת באחרת; בכך, למעשה, טמון כוחה.

ז'אק ז'אנו, "סופרסתם", גלריה אנגל, תל אביב. פתיחה: יום חמישי, 10.9.2009, ערב אוהבים אמנות, 19:30.

Model.Data.ShopItem : 0 6