הרומן שלי עם וודי

אני מעריצה באופן כללי אנשים שמצחיקים אותי, אם כי אני לא אדם שמאמץ לעצמו גיבורים. אנשים שנהיוגיבורים שלי הם אנשים שלרגעים הצחיקו אותי בהומור שיש לו ערך מוסף - הומור שיש בו ייאוש, פחדים, רגשי נחיתות ורגישות לחולשות; הומור שיש בו אבחנות לגבי הדברים האלה ושאחר כך מצליח לצחוק עליהם.

גראוצ'ו מרקס, עם המשפט האלמותי " אני לא רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אותי לשורותיו", מונטי פייטון עם הרגע בלתי נשכח על הצלב ב"בריאן כוכב עליון", שבו שרים הצלובים: "Always look at the bright side og life". הכי טריוויאלי לדבר על ג'רי סיינפלד, שקראתי באחרונה שאנשים אומרים שההומור שלו אינו עומד במבחן הזמן, ואני לא מסכימה בכלל.

אם אני נעצרת לרגע לחשוב, אני חושבת שוודי אלן מבין כולם הוא הגיבור הגדול שלי. 

הוא לא זז לרגע מהיותו הוא עצמו, על הרע והטוב שבו. אלן שקוע כל הזמן בהומור משל עצמו. חוץ מזה, מדובר בפילוסוף של ממש, ועל זה יעיד ספרו "נוצות". מבחינתי, הוא גיבור: ברגע שאני צוחקת, אני מיד מתעודדת. זו גבורה בשבילי.