בדרך לגימנסיה

בשבוע שעבר החליט כנראה ח"כ ניצן הורביץ ממרצ שכבר הסתיימו כל בעיותיה הקיומיות של מדינת ישראל - העוני מוגר, ילדים מתחת לגיל שבע כבר לא נרצחים, ואפילו ליגת הכדורגל נקייה מרבב; כל מה שנותר לעשות לפני שנכריז על כך שהגענו לאחרית הימים הוא להגן על נפשות תלמידי ישראל מהאפשרות שחלילה "יפותו" בידי חסידי חב"ד, המציעים להם להניח תפילין.

בהצעת חוק הנושאת את השם השם היומרני "איסור רוכלות רוחנית בקרבת מוסדות חינוך" מציע הורביץ להרחיק "שתדלנים המנסים לשווק את מרכולתם הדתית או הרוחנית בסמיכות למוסדות חינוך". כדי שלא תטעו חלילה ותחשבו כי מרצו הפרלמטרי של הורביץ נובע מהרצון להגן על ילדי ישראל הזכים, התמימים והטהורים מיהודים משיחיים או ממאמינים של כיתות כאלה ואחרות (הייתי מוסיף בסעיף מיוחד בחוק גם דיילי חלוקה של אלבומי תמונות של שחקני טלנובלות או כוכבי כדורגל), הוא מיהר לשלוח מכתב לאנשי ועד הפעולה של רמת אביב, המבקש להרחיק מהשכונה את אנשי בית חב"ד, והביע בפניהם תקווה כי החוק החדש שיצא מבית מדרשו יעמוד להם לעזר, שהרי הם חווים את התופעה בדמות "תועמלני חב"ד המקימים כבר תקופה ארוכה דוכנים ביציאה מהתיכון השכונתי אליאנס".

קשה להחליט מה מקומם ומרגיז יותר: האליטיזם המחנך של הורביץ וחבריו, שתמיד בטוחים כי הם ורק הם יודעים מה נכון עבור כולנו, ומקימים מערכת פילטרים שלא היתה מביישת חברה למים מינרליים כדי להבטיח כי תוכני הלימוד שמגיעים לילדינו יתאימו לאג'נדה של האליטה השולטת, ורק שלה, או טמינת הראש בחול מול מכבש הערכים הקלוקלים, השיווק אגרסיבי (הסמוי והגלוי), העילגות והבערות, האלימות והמיניות המתפרצת שאליהם נחשפים ילדי ישראל כמעט במתכונת של 24/7 בטלוויזיה, על ידי החברות המובילות, באינטרנט ובמקומות הבילוי.

ההירתמות מרשימה כשמדובר בהצלתם מהסכנה שיניחו תפילין פעם בשבוע, ואגב כך אולי ילמדו את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" בעל פה, ממש כמו שידעו אלפי יהודים בהיסטוריה רגע לפני שנהרגו על המוקד, במשרפות או סתם כשקפצו על רימון בלבנון כדי להציל את חיי חבריהם מהפלוגה, כמו רס"ן רועי קליין הי"ד במלחמת לבנון השנייה.

לפני שנים ספורות, בתקופה שעוד לא היה טרוד באג"חים מסדרה ט' או מכל אות אחרת, עלה רעיון במוחו של איש העסקים לב לבייב. הוא השקיע מיליוני שקלים בהקמת פרויקט בשם "זמן מסע" - פרויקט ייחודי להעצמת הזהות היהודית בבתי ספר יסודיים ממלכתיים, שהצליח, באמצעים פדגוגיים שונים ומגוונים, לגרות את הדמיון והסקרנות של התלמידים, לרתק ולהלהיב אותם. אם לרגע חששתם שמשמעות הדבר היא שתקציבו המדולדל של משרד החינוך נאלץ לשאת בנטל הכלכלי של תשלום למורות עברו העברת שיעורי הפרויקט, הסירו דאגה מלבכם - לבייב מימן גם את שכר המורות וגם כל דבר אחר שהיה קשור לתוכנית, כמו טיולים, חוברות וספרי לימוד.

אבי היה מורה, אמי היתה מורה, רעייתי היא מורה, ואני זכיתי להיות 12 שנים תלמיד - כל אחד מאיתנו מוכן להתחייב נאמנה כי מעולם לא נתקל בהשקעה בציבור התלמידים דוגמת ההשקעה בפרויקט "זמן מסע". נו, אז מה הבעיה, אתם שואלים? שאלה מצוינת. אולי לגאון ממשרד החינוך, שפסל את התוכנית באמתלות שונות ומשונות, יש הסבר מניח את הדעת לספק לכם. לדעתי, מעבר לים קוראים לזה אנטישמיות. אנחנו נסתפק במונח העדין "דוסיפוביה". 

תפילין – פחד בגויים
בכלל, למה לאסור על הנחת תפילין רק ליד בתי ספר? ליד קניונים מותר? וסמוך לאיצטדיוני ספורט? ובתחנה המרכזית? לא ירחק היום, אליבא דהורביץ, שבו ייאסר על יהודים לצאת לרחוב כשבחפציהם פריט קדוש, שאותו הם עלולים חלילה לשלוף בפומבי ולפגוע ברגשות העוברים ושבים, או גרוע מזה, לעורר בהם איזשהו רגש של געגוע למסורת ולשורשים. 

כשהרבי מליובאוויטש יצא לראשונה בקמפיין הנחת התפילין ליהודים סמוך למלחמת ששת הימים, הוא נימק זאת בכך שלכל מצווה ומצווה יש סגולה מיוחדת - וראו, לדוגמה, את מאמר חז"ל על סגולתה של מצוות הצדקה, "צדקה תציל ממוות". וכיוון שחיים אנו במציאות שבה צריכים במיוחד לפעול פעולה רוחנית על אויבינו כדי שייראו מישראל, "לכן ביקשתי ועוררתי עוד הפעם על ההשתדלות המיוחדת לזכות את בני ישראל במצוות תפילין, כי הובטחנו שעל ידי קיום מצווה זו יהיה פחד בגויים מפני עם ישראל: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך - אלו תפילין שבראש' (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו', עמ' א')". במציאות הביטחונית הקשה שבה אנחנו חיים, קשה לחשוב על הצעת חוק יותר מרגיזה ומקוממת.