בורות ללא תחתית

"יש בורות חילונית בכל הנוגע ליהדות" - דברים ברוח זו נשא האלוף במיל' אלעזר שטרן לפני כשבועיים. הידע של התלמידים הדתיים בנושאים חילוניים רב מהידע של החילונים בנעשה בעולם הדתי, טען שטרן. האומנם?

כמי שנתקל כמעט מדי יום בסטודנטים חילונים ודתיים אני חש צורך עז לגלות משהו לאלוף במיל' שטרן: הבורות היא נחלת כלל המגזרים. כולם מקפידים במצוות "לא תחשוב" ו"לא תדע" לעילא ולעילא. אלא שלדעתי, הבורות במגזר הדתי חמורה שבעתיים מזו שבמגזר החילוני.
אך ראשית יש לשאול: לאיזו חילוניות מתכוון הדובר - האם ל"אח הגדול"? למסיבות באומן 17? אולי לתרבות האייפון?

ובכן, זאת אינה "חילוניות". זאת "צרכניות". זאת הדת הצרכנית שגם בני הציבור הדתי והחרדי ממירים את דתם עבורה. חילוני יכול להיות אתאיסט, אגנוסטיקן, דאיסט ואפילו להאמין באל דוגמת שפינוזה (ה"כופר"). להיות חילוני זה להכיר בתוכן אלטרנטיבי לחיים מעבר לסיפורי הבריאה, המצוות וחוקי המוסר התנ"כיים. ההומאניזם החילוני, למשל, דוחה כל גורם על-טבעי כבסיס למוסר, ויכול בהחלט להיחשב ל"חילוניות". אך כמה מתוך מאה המתהדרים בתואר "חילוני" יודעים דבר או שניים על הפילוסופיה ההומאניסטית? לכן הטענות בדבר ההכרה הדתית את החילוניות מגוחכת - הרי אפילו אלה שמכנים את עצמם בטעות "חילונים" אינם יודעים את פשרה.

חילוני שמאמין באל. שפינוזה

כעת יש לשאול אם בחינוך הדתי/חרדי קיימת הבנה כלשהי של המושג "יהדות". ובכן, כבוגר המערכת, שבילה (יש שיאמרו בזבז) ארבע שנים בישיבה, אוכל לומר בנחרצות כי התשובה שלילית.
 
החומר הנלמד בישיבות מצטמצם לזווית צרה מאוד של העושר התרבותי היהודי, זווית בשם "הלכה". הרבה מאוד גמרא, הרבה מאוד הלכה, מעט עד אפס מכל השאר. בוגרי החינוך הדתי, בדומה לבני דודיהם החילונים, אינם יודעים תנ"ך ואין להם שמץ של מושג בפילוסופיה יהודית או בהיסטוריה של העם היהודי. הסיכוי, למשל, שידעו דבר מה על מגילות ים המלח, הגניזה הקהירית או השפעת הפילוסופיה היוונית על הרמב"ם קלוש עד אפסי. הדבר היחיד שאולי יגיע לתודעתם מכלל רעיונותיו ופרשנויותיו של ישעיהו ליבוביץ' הוא הביטוי "יהודונאצים".

אם כך, החסימה והסינון המופעלים על התכנים היהודיים משאירים לבוגרי החינוך הדתי עיסוק בפרומיל הלכתי זניח. אלא שקניית פרומיל זה נוטעת גאווה ופטרונות בקרב הבוגרים, כאילו נמצא ברשותם ידע ממשי שאין לחילונים. בדיוק ממקום זה יוצאת הצהרתו הבלתי סבירה של שטרן.

נוסף לכך, לעומת החינוך החילוני חסר החינוך הדתי גורם הכרחי להתפתחות: ביקורתיות. באותו מעמד שבו נשא שטרן את דבריו, התבטא אריה דרעי כי החינוך החילוני אינו מקנה עוד ערכים, אלא מקצועות בלבד. לדעתי, אם מדובר בערכים של ש"ס, אולי עדיף שילמדו מקצוע. ולגופם של דברים: אין מדובר בחינוך לערכים, כפי שטען דרעי. למעשה, אין זה כלל חינוך, אלא אילוף לצייתנות עיוורת וחסרת ביקורת. זה הגורם העיקרי לעליבותה של היצירה החרדית/חרד"לית בימינו, שאינה מצליחה להוציא מבין שורותיה דבר מעבר לקובצי שאלות ותשובות הלכתיים.

לא פיקניק
יתרון אחד בולט יש לחינוך הדתי עבור החברה שיצרה אותו - כוונתי לפטרוניזם נפוח ולרגשי עליונות חסרי ביסוס, שהם המרכיבים העיקריים ב"גאוות היחידה" של חובשי הכיפות. התוצאה המובהקת של תחושת יהירות זו היא קביעתו של שטרן: "הדת זה חיים קשים ולא פיקניק, ויש פיתוי גדול יותר להיות חילוני מאשר דתי".

בעניין זה הייתי מציע לדובר להאזין לדעה מעט שונה. לדעתי, כמי שניסה, קל מאוד להיות דתי, זאת משום שהפרט הדתי מהווה חלק מקהילה בועתית תומכת ומגוננת. מנהגיה ואורחותיה הרוטיניים, ההליכה בתלם וטבעה פוטרים את החבר בה מהצורך להכריע בעצמו הכרעות הרות גורל. לעומתו, חילוני אמיתי, ניצב בודד בצומתי ההחלטה. רק הוא, עם "תורת המידות" של שפינוזה, עם ניטשה וליבוביץ'. עליו לתפקד כאלוהים עבור עצמו ולהכריע בכל מהלך בחייו לבדו. וזה, שטרן, כבר הרבה יותר מסובך מלסמס לרב שיפסוק עבורך בכל התלבטות בחייך. ואגב, בכל זאת אני סבור שיש כמה הבקיאים גם תחומי היהדות וגם בחילוניות. קוראים להם דתל"שים.

אסף וול
לתגובות: editor@bac.org.il